*מלח*

האמת שזו בכלל לא תחפושות, מלח זה בערך הקז'ואל שלי. מינוס הכובע. וגם זה רק בגלל שלא בא לי על מבטים תוהים ברחוב. למרות שמה, כולה מבטים. אז אולי באמת.

מלחות זה במשפחה שלנו. כשאמא מספרת שהיא קנתה חולצה חדשה אני יודעת מה היא תשלוף בעוד רגע מהשקית. חולצת פסים. השאלה הגדולה היא האם הפעם היא תהיה בכחול או אדום, הרי משתיהן יש לך בסך הכל כמה מאות בארון.

הידעתם? נמל סלוניקי היה סגור בשבתות כיוון שכל עובדיו היו יהודים. כולל כמה מאבות אבותיי. עד היום אני מתגעגעת אליו כמו לבית למרות שמעולם לא הייתי שם. עדיין.

כשאני מגיעה לנמל אני מרגישה בבית. על הים, קצת פחות; תנודות הגלים מתנגשות לי במערכת העיכול. אבל חולצות פסים הולכות טוב גם עם יבשה.

חולצות פסים הן סמל אוניברסלי לחופש, מרחבים, פתיחות. ככל שהפסים רחבים יותר והרווחים בינם גם, כך גדלה כמיהת החופש של העומד מולכם. אל תלחיצו אותו, הוא לא יקבל את זה יפה. אנחנו בעניין של מרחבים.

ובקטנה.

מישהו ברשת שאל אותי אתמול אם אין לי פשוט איזה תחפושת סקסית בנאלית ודי?

עניתי שנמאס כבר מהקטע הזה שבפורים בנות מתחפשות למה-שלא-יהיה, העיקר חשוף. "נמאס לך", היתה תשובתו, "לנו הגברים זהו יום חג!"

איכשהו בפורים יש לגיטימציה להתלבש כמו שאת אף פעם לא מעיזה, ומסתבר שעבור הרבה בנות זה אומר קצר, צמוד, חשוף.

אם תחפושת מוציאה מכל אחד מאיתנו רובד נסתר שלא רואים בדרך כלל, מה אומרת עלינו שאיפת ההתפשטות הפומבית?