כבר מזמן לא היה כאן איזה אוברול.....

מאחורי הקלעים:

מגלה שקיבלתי חשבון ארנונה, מסדרת את הקוקו, מתלוצצת עם רופאיי

אוברול מכירה אצל תמר קרוון  סרט אמא  סיכה חנויות הסדקית, שוק הכרמל.

תודה ליוסי על הצילום

איפשהו בצ'לנוב עמוס האופנועים והעשן והערב רב הזה של כל הדברים האלה שמוכרים בו, ובכן, באמצע הרחוב הזה מישהו (מישהי?) טרח לצייר לב. עשוי נצנצים. בתכלת תינוקות.

שאלוהים יברך אותו.

חיפשתי משהו מנצץ בארון שלי כדי להתאים ללב הנהדר הזה וכל מה שהצלחתי למצוא, לגודל השערוריה, זה רק את הקשת הזאת! זה ממש דורש תיקון.... ובזאת החל המסע למציאת פריט הנצנצים המנצח.

האוברול נמצא ברחוב, החולצה עלתה 10 שקלים בשוק בצלאל, הקשת כנ"ל (בקינג ג'ורג'), והאולסטאר החבוטות שלי, בחישוב מצטבר של הימים שבהם נעלתי אותן עד כה, עלו לי שקל ליום...

תודה לא' על התמונות!
שבוע מנצנץ לכולם!

אוברול, פרט.

וכשמצטלמים ברחוב קורים כל מיני דברים כאלה

*

לנצנץ ולשמוח, לאונרד ברנשטיין

לנצנץ ולשמוח, גרסת המילים (ויש המון מילים בשיר הזה)

או אסטרונאוט? או בחורה בסרבל לבן? לא? זה לא כאן? אה, בקומה למעלה?

עבר נצח מאז שעדכנתי כאן, שבועיים לא קלים עברו על כוחותינו, אבל הנה אני שוב בחתיכה אחת.

התמונות האלה צולמו לפני שבועיים וחצי. מאז הספקתי להסתפר, לצבוע ולהוריד קילו (בעיקר אם מסתכלים מהצד ועוצמים חצי עין). סרבלים, אני עדיין אוהבת.  

כי גם טכנאים צריכים לאכול

אוברול לבן גולואז

תודה רבה לא' על התמונות.

אני מאד אוהבת סרבלים. התחושה בתוכם היא כל כך כייפית, אני מרגישה כמו תינוק במנשא. לא הייתי אי פעם במנשא כזה, ואם הייתי, קשה להאמין שהייתי זוכרת את התחושה מגיל אפס, אבל נראה לי שההרגשה די דומה.

חוץ מזה סרבל זה לובשים-הולכים. בגד בחתיכה אחת שלא דורש התאמות בין חולצה למכנסיים לסוודר לגרביים. נוח למדי. רוב הזמן הוא גם מתפקד מצוין בלי אקססוריז או אולי עם פריט דומיננטי אחד נוסף, בהיותו גונב פוקוס בפני עצמו. נכון שכשהולכים לשירותים הוא דורש התפשטות של חצי גוף, אבל רוב הזמן אני סולחת לו על התכנון הלקוי המובנה שלו. ככה זה אהבה.

את הסרבל בתמונות האלה קיבלתי בירושה מבר, חבר טוב שהוא גם חבר קיבוץ. על הדש הפנימי עדיין כתוב שמו ומספר הכביסה שלו.

זאת דוגמה לסרבל שהוא לא נשי, לא כל כך מחמיא, וגם עושה לי מראה של מוסכניקית, אבל הוא אחד הדברים הכי נוחים שמסתובבים לי בארון, ויש ימים ששום בגד לא ישווה אליו. אלה ימים שבהם אני רוצה להרגיש הכי נוח, ולהרגיש שוב ילדה. או תינוקת.

תודה לא' על הצילומים.

כשאני צריכה איזה שינוי, איזו הנעה מהירה קדימה עם קיצורי דרך, אני ישר נטפלת לשיער.

בעבר החלפתי אורכים, צבעים ותספורות בקצב. בשנים האחרונות אני באותו אורך (ממוצע) ואותו צבע (ממוצע), עד שפעם ב-  אני חוטפת ת'ג'ננה ומחליפה את הקוקו במשהו קצת פחות מסורתי. והבחוץ משפיע על הבפנים ומביא איתו איזה רוח חדשה. כמו שנאמר, השינוי מתחיל בשיער.

והפעם בתפריט: מראה הלוחמת האינדיאנית סלש בת הצ'יף.

אחרי שעברו עליי כמה חודשים של התבחבשות עצמית החלטתי שזהו, עולים על דרך חדשה! מהיום יש לי מטרה ויש לי אנרגיות! שינוי תספורת היה תחילת הדרך לשם: רציתי לפגוש במראה כל בוקר את הלוחמת האמיצה שבי -טה-דה! - ושזה יתן לי זריקת מרץ לכל היום.

ביקשתי וקיבלתי צמות, הצטלמתי, ושלחתי לאמא את התמונות בדואל. כשהיא ענתה, בין היתר, "תתחדשי, את נראת כמו ילדת פרחים או בת של איזה צ'יף אינדיאני. בהצלחה", ידעתי שהצליח לי

חולצה מנגו אוברול קסטרו נעליים אולסטאר נוצה מונסטון צמות מוסך שיער

צילום יוסי אלקבץ