אני מאד אוהבת סרבלים. התחושה בתוכם היא כל כך כייפית, אני מרגישה כמו תינוק במנשא. לא הייתי אי פעם במנשא כזה, ואם הייתי, קשה להאמין שהייתי זוכרת את התחושה מגיל אפס, אבל נראה לי שההרגשה די דומה.

חוץ מזה סרבל זה לובשים-הולכים. בגד בחתיכה אחת שלא דורש התאמות בין חולצה למכנסיים לסוודר לגרביים. נוח למדי. רוב הזמן הוא גם מתפקד מצוין בלי אקססוריז או אולי עם פריט דומיננטי אחד נוסף, בהיותו גונב פוקוס בפני עצמו. נכון שכשהולכים לשירותים הוא דורש התפשטות של חצי גוף, אבל רוב הזמן אני סולחת לו על התכנון הלקוי המובנה שלו. ככה זה אהבה.

את הסרבל בתמונות האלה קיבלתי בירושה מבר, חבר טוב שהוא גם חבר קיבוץ. על הדש הפנימי עדיין כתוב שמו ומספר הכביסה שלו.

זאת דוגמה לסרבל שהוא לא נשי, לא כל כך מחמיא, וגם עושה לי מראה של מוסכניקית, אבל הוא אחד הדברים הכי נוחים שמסתובבים לי בארון, ויש ימים ששום בגד לא ישווה אליו. אלה ימים שבהם אני רוצה להרגיש הכי נוח, ולהרגיש שוב ילדה. או תינוקת.

תודה לא' על הצילומים.