והפעם, עזריאלי! המקום הזה שפעם ההורים שלי כינו "המשרד שלך", בכל פעם שהם התייחסו אליו. אבל מאז שאני לא עובדת באיזור אני בקושי נמצאת שם. ומאז שהתחלתי לפתח סלידה מקניונים, עוד יותר.

מה שיפה בעזריאלי זה שהוא הולך עם הקטע שלו עד הסוף. הוא קניון מעולה, לפי אמת המידה של קניונים. יש בו כל מה שבנאדם צריך בשביל להעביר יום או שבוע בנוחיות, אפשר להתמצא בו בקלות, אפשר לאבד בו את הזמן בקלות, ובונוס לדוסים: כמעט כל עמדות המזון כשרות. לא צריך יותר להתלבט בין פיצה לצ'יפס (=דינגוף סנטר), כי יש גם את כל שאר סוגי האוכל. ובאופן אישי, אני מאד אוהבת ג'אנק פוד. ואני אוהבת את המגשים, ואת כלי הפלסטיק המתעקמים, ואת ההליכה עם המגש בחיפוש אחר מקום ישיבה. אני אוהבת את ארוחות ה'עשה זאת בעצמך', כשמתיישבים עם כל האריזות (מאד לא אקולוגי) ופותחים ומסדרים ומארגנים את האוכל לנוחיותך. הופכים את המגש האחיד לאישי.

אם אתם יושבים בחבורה אפשר ללמוד מזה הרבה על מי שאוכל איתכם. מה שאני לומדת על עצמי, כל פעם מחדש, זה שאני אוכלת מהר.

הפעם לא אכלתי, רק שוטטתי, צילמתי, ובתור קינוח, גיהצתי כרטיס ב H&M. לא השתמשתי בכרטיס אשראי למעלה משנה מטעמי צרכנות נכונה. ואז באה H&M. זה היה הביקור הראשון שלי בחנות. גיליתי שהתורים בחוץ נגמרו אבל את התורים לתאי ההלבשה אפשר לראות בצילום לווין. אז ויתרתי עליהם ומדדתי בחוץ. תורים עושים לי אלרגיה.

יצא שביקרתי בעזריאלי פעמיים, שבוע אחרי שבוע. כל שאר הקניון היה נראה אותו דבר. ב H&M הסחורה הספיקה להתחלף פעמיים.

חלונות ראווה נייקי, בשני הביקורים

חלון ראווה גאפ. בחלון- ארבע בובות בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לקנות אותי. אהבתי את גרסת המכנסיים המתרחבת של הבובה ליד, אבל אהבתי יותר את עמידת המוצא של הבובה בתמונה. ידיים מאוחרי הגב, ילדה טובה, מנומסת וייצוגית. בדיוק המוד שאני נכנסת אליו כשאני עולה על חולצה לבנה.

-

ואני אוהבת את תצוגת הכניסה. הבובות נשארות, המראה מתחלף. כל כך ישיר ולא מתחכם. התצוגה הזאת אומרת 'סידרנו אוסף של מה שיש לנו להציע, מתאבן קטן לפני שתראו את כל השאר'. זה גם ממשיך את הקו השחור-לבן של חלון הראווה, אי קטן של שקט לפני השתוללות הצבע שבפנים. והקומפוזיציה נהדרת.

H&M. לא, זו לא מתיחה. השמלה הזאת, כמו הנעל של סינדרלה, תהיה שייכת לזו שהיא תתאים לה. רק אם את שחקנית כדורסל.

H&M. לפעמים חלומות מתגשמים. חצאיות טוטו הן אחד הדברים האהובים עליי בעולם. אוסף שלהן, בורוד ושחור, זמין ובמרחק נגיעה, כל הטול הרך הזה, משדרג לי את היום ברגע. כמעט התנפלתי על כל הכמות. אבל אחרי שאספתי ארבעה פריטים אחרים, ויתרתי ולא קניתי. דחיית סיפוקים זה כל כך לא שנות האלפיים....

 תאי הלבשה. אוהבת את אלה שמצויידים במראה בפנים ולא מכריחים אותך לצאת החוצה עם בגד מוזר. כאן במנגו. תאי מדידה מעולים עם וילון ראוי לשמו. פעם היו להם התאים הטובים בעולם - חדר הלבשה ענק, שקט ומרופד בשטיח עבה. היום הם מסתפקים בתאים טובים.

ותמיד כשאני מסתפרת, אני ישר מרגישה כמו דמות מצוירת של דיסני. (אני היחידה שרואה את הדמיון או שיש דברים בג'ו?)

ובשביל לצלם את התמונה הזאת יצאתי מהתא, עם הבגד המוזר שעליי. לא התכוונתי לקנות אותו, אבל הייתי חייבת לדעת איך חברבורות הפאייטים האלה יראו עליי. אם זה לא היה כל כך... חברבורתי, זה היה יכול להיות נחמד.

לבסוף ישבתי לנפוש באחד המקומות האהובים עליי בקניון, קומת הקרקע. איפה שרואים הכי טוב את מה שכינתה פעם חברה שלי "המפעל למתכות" שהוא עזריאלי. אפשר לראות במבט אחד את כל הקומות עד לכיפה, ואת השמיים. את המדרגות הנעות והמעליות השקופות, וכל המכניקה הקשורה בהן. אני אוהבת את השקיפות, ואת העובדה שהחומר הוא הקישוט. ששום דבר לא מכסה אותו. את המפעל הזה למתכות, ואת כל האנשים שמתרוצצים בו, איפה שרק שניה קודם גם אני התרוצצתי.

שבת שלום(:

שהייתי שמחה לאמץ

(נכון, אבל הפוטנציאל)

loftlife magazine

unhappy hipsters

ישראל, "בנין ודיור", ישן

פרסומת למטבחים. המטבח מגיע עם נוף בילט אין

גם

אם היו לי רק שני מ"ר לחיות בהם והייתי בת 12:

או בכל גיל אחר:

הארון של קארי ברדשואו, והאמבטיה המעולה שמאחוריו

כבר שנים שאני עוקבת אחרי עבודתו של המעצב רון ארד, ופעם אחת גם עקבתי אחריו לחו"ל. אבל בדיוק בשבוע בו הייתי אני בלונדון הוא בילה בפריז, וחזר ביום בו אני טסתי בחזרה לארץ. שלוש פעמים במהלך אותו שבוע ביקרתי בסטודיו שלו וישבתי על כל הכסאות ומיששתי את הרצפה ותחקרתי את המזכירה וקראתי המון כתבות מתוך ההיצע שעומד בספריית הספירלה המפורסמת שלו, בכניסה לחלל התצוגה.

היום נחנך בחולון מוזיאון העיצוב שהוא תיכנן. גם מוזיאון עיצוב (סוף סוף), גם רון ארד בקרידיטים? מה אפשר עוד לבקש. אז זהו, שאפשר לבקש, ולקבל, שורה של מעצבי על שיעלו אליו לרגל, יתנו בכבוד ויציגו תערוכות. בין הבאים, אינגו מאורר הגרמני, מעצב תאורה, שגם עבודות שלו, כמו של ארד, מרגשות אותי ברמות שדורשות הפעלת מנגנון סינון כניסת ילדים לבלוג.

המוזיאון ייפתח למבקרים ב4 במרס. אבל ביום שני הבא, ב1 לפברואר, אם תירשמו מספיק מוקדם ואם יש לכם עבודה שאפשר להבריז ממנה (לי לא), תקבלו שש שעות (!) של מעצבי על, יין וסיורים.

הנה אתר המוזיאון. דפדפו, דפדפו.

הנה תמונות

עוד לא הייתי שם מן הסתם, וכל מה שיש לי זה תמונות, ואם להיות קטנונית אז מהזווית הזאת הוא מזכיר לי קצת מידי את הגוגנהיים אבל מעבר לזה אני אוהבת נורא את הספירלות של ארד ואת המקומות המופלאים שהן לוקחות אותך אליהן אם אתה רק מרשה להן. עיין ערך מרכז גולדה לאומנויות ת"א, שאין ילד שלא אוהב להתגלצ' על כל שפעת האלכסונים שהוא מציע, ואין מחמאה גדולה מזו למעצב.

 (הגוגנהיים, ניו יורק)

ובחזרה אלינו:

אני אוהבת את מראה הספינה שלו. מקומות כאלה עושים לי חשק להיכנס אליהם ולזכות בחיבוק של המבנה.

הדמיה1

הדמיה2

הנה 3 דקות ראיון עם ארד מתוך וואלה.

כבר ציינתי שאני חולה (גם) על הכובעים שלו? לא החלטתי אם הוא נראה יותר הומלס או יותר ליצן. אוהבת!