שמודבקת לי על המקרר. תודה למחבר\ת האלמוני\ת ולאחותי על ההפניה.

שהייתי שמחה לאמץ

(נכון, אבל הפוטנציאל)

loftlife magazine

unhappy hipsters

ישראל, "בנין ודיור", ישן

פרסומת למטבחים. המטבח מגיע עם נוף בילט אין

גם

אם היו לי רק שני מ"ר לחיות בהם והייתי בת 12:

או בכל גיל אחר:

הארון של קארי ברדשואו, והאמבטיה המעולה שמאחוריו

יש דברים שהם למעלה מהיכולת האנושית. למשל, לפרגן לחגי אהבה. עוד לא מצאתי מקום אחד ברשת שמפרגן לדבר הזה, אלא אם כן יוצא לו מזה כסף.

ידוע שחגי אהבה שייכים רק לזוגות עוורים ודביקים וכל שאר העולם הופך בזמן הזה לרווקות ממורמרות בנות 40+

הרי רק אנחנו יכולים לראות את מה ש"הם" לא רואים וזה שפרח ורוד ושוקולד חלב הם לא תמצית האהבה. אבל הם, מה הם יודעים, הם מאוהבים. חכו חכו שנתיים, בסוף גם הם יקלטו.

גם אני לא אשבור את מסורת החג ואתמרמר עליו כי אלף, אין לי בנזוג, בית, כי זה חג של גויים ודי לי בחג היהודי, וגם אותו הייתי מקצרת בשעתיים, וגימל, כי לא צריך אירוע מיוחד כדי לחגוג אהבה, ועצם היותו של אירוע מיוחד שכזה (שניים!) מעידה על כך שאנשים צריכים שיזכירו להם, וזה מבאס לכשעצמו.

לפעמם אנחנו כל כך אנושיים שזה נורא.

כפרות עליכם, לא אצא בהצהרות "חיגגו את האהבה בכל יום", למרות שכך ראוי. אבל תחגגו אותה פעם בשבוע או ככה, כי למה לא? זה לא קשה לסמס "אנ'אוהב אותך", זה לא קשה לפרגן מסאג'ון לכתפיים דאובות (מהרהורי ליבי אני דוברת), ואם ראיתם פרח, שוקולד, עציץ, זיתים סוריים דפוקים אורגניים, ולא חשבתם על אהובכם, אז באמת.

ואגב שוקולד? אני מעדיפה מריר.

מטמבלר שאני לא מצליחה למצוא שוב :\

כשאני עובדת על המחשב אני יושבת מול קיר בחדר השינה שלי, הנה הוא:

בזמן האחרון הוא מעורר בי אי נוחות. אני שמה לב שיש בו איזה מגמה, ואני לא אוהבת את מה שהיא מספרת עלי. כל הנשים המוצגות בו עצובות או סתם שקטות. הזוגיות היחידה שמוצגת בו היא מעוותת ומתרחשת בין אישה-ילדה לבובת חייל. הוא גורר אותה. היא חסרת אונים, עוצמת עיניים, תלויה בו.

את שאר זמן האיכות שלה היא מבלה עם בובה שגם היא עצומת עיניים.

יש בו אש תשוקה (DESIRE), אבל היא בשחור לבן. יש בו גפרורים, אבל הם לבנים. יש בו סוף סוף קצת אש פופית צבעונית, אבל היא מייצגת אסון.

מעל כולם סופרמן במעופו הבודד דואג שהכל בסדר, ומהצד משקיף על כל העסק מוריסי יפה ונוגה, עוצם עיניים גם הוא.

יש בו הרבה חיכיון, בקיר הזה. שמשהו יקרה, שמישהו יבוא. הוא סינדרלי כל כך ואני בכלל חשבתי שאני פמיניסטית. בסתר ליבי אני יודעת שגם אני כזאת, מחכה כמו אדיוטית לאביר לבן שיציל אותי, ובגלוי אני יודעת שאני נוגה ועצובה. ררררר.

אני צריכה להחליף את זה. כבר למעלה משנה זה עומד לי מול העיניים. עד מתי.

עכשיו נלך לראות מה קורה בחדרים של אנשים אחרים ברחבי הרשת בשביל קצת השראה.

(כעבור שעתיים ארוכות...)

the cherry blossom girl

alisa nicholle מצלמת נהדר

קיר טיפוגרפי של amassblog

poetichome

selina lake

לילה טוב.