כבר אי אפשר יותר להיות אנונימיים ברשת, הפייסבוק משתלט על כל חלקה טובה וגם על הרעות, למשל - הטוקבקים. נענע אופנה שימו לב - איבדתם אותי כמגיבה ועם הזמן , אני מניחה, גם כקוראת. אם אני לא יכולה להגיב חצי מהכייף הולך. ואם האפשרות היחידה להגיב היא כפרופיל פייסבוק אז זה אומר מבחינתי לא להגיב.

עכשיו שאמרתי את זה בקול, זה בטח יהיה חייב להיות מופר. אבל אני מקווה שלא.

סך הכל מה אכפת לי להגיב כ"אחת שיודעת" -הבלוג, לא האנונימית, זה עוד מקום לפרסם את הפוסטים עם לינק אליי. אבל ברגע שמגבילים אותי במשהו, ברגע שנותנים לי דרך אחת ויחידה, כל תא בגוף שלי מתקומם.

אם זה ילך ויעשה נפוץ (וזה, כנראה, ילך ויעשה נפוץ) גם אני בסוף אאלץ להכנע. אבל איכ, איזה עולם זה הולך להיות. כפר גלובלי קטן ומגעיל.

ותודה ליובל שהפתיע אותי עם הלינק הזה.

http://virtuanarchy.blogspot.com/2010/11/blog-post.html

ליתר דיוק, נמאס שנותנים לך הרגשה של פרובינציה.

גאפ התחילו עם זה בקמפיין hello tel aviv שלהם, ו H&M ממשיכים עם 'החנות שחיכיתם לה סוף סוף כאן' או משהו דומה, לא זוכרת, עברתי ביעף על פני השלט מול עזריאלי. שתי ענקיות אופנה מגיעות לארצנו הקטנטונת, ועכשיו גם אנחנו על המפה.

זה מזכיר לי שפפסי נמנעה במשך שנים רבות מלהיכנס לארץ בגלל החרם הערבי ששיתק אותה, עד שהיא הגיעה לכאן סוף סוף (סוף סוף!) ושינתה את חיינו לנצח, באמת. ועכשיו תור הבגדים.

אני בעד מגוון ובעד תחרות, ואני שמחה שעכשיו יהיה כאן יותר מעניין, אבל למה זה נראה כאילו אתם עושים לנו טובה? האמת, אתם באמת עושים לנו טובה, עד היום לכל מחיר של סוודר מוזל בגאפ היה צריך להוסיף את מחיר כרטיס הטיסה ועכשיו חוסכים לנו, אבל הבנתם... ונכון שאי אלו אנשים חיכו ל H&M שתגיע לארץ ויש אמת בפרסום, אבל נו, הבנתם.

צורת הפניה הזאת לקהל היא לא כייפית. וזה גם נותן הרגשה כאילו אנחנו בכיס שלכם, הרי כל כך חיכינו שתבואו. ואני אומרת, בבקשה תחזרו אחריי. אל תיפלו עליי כמו עב"מ מלא הוד מהשמיים.

קמפיין גאפ בישראל הוא חלק מהקמפיין העולמי הפונה כל פעם לעיר התורנית החדשה, אנחנו לא מיוחדים בכיתוב המוחק גבולות הזה, אבל הריח הלא נעים של ההתנשאות שעולה ממנו לא בא טוב. אל תיתנו לנו את זה בפנים. תעדנו קצת את המסר.

ובנימה אישית, לא חיכיתי. אבל אם כבר אתם פה אז אני שמחה. ואם זה יגרום לקסטרו להוריד קצת את המחיר של החולצות, עוד יותר טוב.

גם קסטרו לא יוצאת נקיה בעסק הזה של העברית \ פרובינציאליות. כל העניין הזה שלהם עם ה city לא ברור. האם עברנו לניו יורק ולא הודיעו לי?

בעוד העיר העברית הראשונה של העת החדשה, תל אביב, חגגה מאה שנות, חגגה קסטרו את פיסת הנדל"ן המצוינת שלה בדיזנגוף סנטר (סנטר, לא "מרכז") וגם את הקשר שלה לעיר ברוב הדר. רק ה city מסרב לזוז.

בפרסומת החדשה של קסטרו מצולמת הדוגמנית בינות לשושנים אדומות והכיתוב מודיע "we are the people of this city". סליחה, אבל הפיפל אוף דיס סיטי מדברים עברית. האם יש אפשרות לקבל את הכיתוב בשפת המקור של נמל הבית או שאנחנו בכוח צריכים להרגיש גם כאן את היותנו חלק ממסע פרסום עולמי? האם המודעה פונה לתיירים? האם היא פונה לשאיפתו של כל ישראלי להיות עם חופשי בארצו של מישהו אחר? האם גל גדות מהממת בלי קשר? (כן).

אני בעד אופנה בכל מצב צבירה ואני בעד מכירות סופעונה ("סיילים") (כלומר "סיילס", רק בתחביר עברי), ואני בעד קסטרו. אחדים מטובי בגדיי הם קסרואיים למהדרין. רק תתארגנו בבקשה על השפה שמדברים בארץ הזאת, ואם אפשר, תורידו קצת את המחיר של החולצות, באמא שלכם.

[ובקטנה: קראתי השבוע ידיעה שהצוות הגרמני האמון על הקמת סניפי H&M בעולם המום מהבלאגן הכרוך בפתיחת הסניף הישראלי. משלוחים שהוזמנו לא הגיעו, ומשלוחים שהגיעו לא הוזמנו. טוב, הם היו צריכים לדעת; אנחנו אלופים בקומבינות ובקיצורי דרך, ובלאגן זה באופי שלנו. גם לא מפתיע שזהו צוות גרמני שמתקתק את הסניפים, הרי מי כמוהם בסדר וארגון. וגם יש להם ניסיון במשלוחים].

והנה יצא לי פוסט בבלוג אופנה והוא מלא קובלנות במקום הקאפקייקס ושאר התענוגות שבדרך כלל מאכלסים בלוגים מהסוג הזה, וגם אין בו אף תמונה.

אז כדי לצאת ידי חובת תמונה (כידוע לא קוראים ספר בלי תמונות), הנה הפריט הכי יפה שקסטרו בנו אי פעם ואני מקפידה למשש אותו כל פעם שאני בסביבה. טוב, יש לי פטיש סרבלים ידוע.

לילה טוב ואינטימי.

alisa nicholle

שמאז שגיליתי אותה נהייתי מכורה.

כשאני עובדת על המחשב אני יושבת מול קיר בחדר השינה שלי, הנה הוא:

בזמן האחרון הוא מעורר בי אי נוחות. אני שמה לב שיש בו איזה מגמה, ואני לא אוהבת את מה שהיא מספרת עלי. כל הנשים המוצגות בו עצובות או סתם שקטות. הזוגיות היחידה שמוצגת בו היא מעוותת ומתרחשת בין אישה-ילדה לבובת חייל. הוא גורר אותה. היא חסרת אונים, עוצמת עיניים, תלויה בו.

את שאר זמן האיכות שלה היא מבלה עם בובה שגם היא עצומת עיניים.

יש בו אש תשוקה (DESIRE), אבל היא בשחור לבן. יש בו גפרורים, אבל הם לבנים. יש בו סוף סוף קצת אש פופית צבעונית, אבל היא מייצגת אסון.

מעל כולם סופרמן במעופו הבודד דואג שהכל בסדר, ומהצד משקיף על כל העסק מוריסי יפה ונוגה, עוצם עיניים גם הוא.

יש בו הרבה חיכיון, בקיר הזה. שמשהו יקרה, שמישהו יבוא. הוא סינדרלי כל כך ואני בכלל חשבתי שאני פמיניסטית. בסתר ליבי אני יודעת שגם אני כזאת, מחכה כמו אדיוטית לאביר לבן שיציל אותי, ובגלוי אני יודעת שאני נוגה ועצובה. ררררר.

אני צריכה להחליף את זה. כבר למעלה משנה זה עומד לי מול העיניים. עד מתי.

עכשיו נלך לראות מה קורה בחדרים של אנשים אחרים ברחבי הרשת בשביל קצת השראה.

(כעבור שעתיים ארוכות...)

the cherry blossom girl

alisa nicholle מצלמת נהדר

קיר טיפוגרפי של amassblog

poetichome

selina lake

לילה טוב.