איפשהו בצ'לנוב עמוס האופנועים והעשן והערב רב הזה של כל הדברים האלה שמוכרים בו, ובכן, באמצע הרחוב הזה מישהו (מישהי?) טרח לצייר לב. עשוי נצנצים. בתכלת תינוקות.

שאלוהים יברך אותו.

חיפשתי משהו מנצץ בארון שלי כדי להתאים ללב הנהדר הזה וכל מה שהצלחתי למצוא, לגודל השערוריה, זה רק את הקשת הזאת! זה ממש דורש תיקון.... ובזאת החל המסע למציאת פריט הנצנצים המנצח.

האוברול נמצא ברחוב, החולצה עלתה 10 שקלים בשוק בצלאל, הקשת כנ"ל (בקינג ג'ורג'), והאולסטאר החבוטות שלי, בחישוב מצטבר של הימים שבהם נעלתי אותן עד כה, עלו לי שקל ליום...

תודה לא' על התמונות!
שבוע מנצנץ לכולם!

אוברול, פרט.

וכשמצטלמים ברחוב קורים כל מיני דברים כאלה

*

לנצנץ ולשמוח, לאונרד ברנשטיין

לנצנץ ולשמוח, גרסת המילים (ויש המון מילים בשיר הזה)

השנה, חוץ מאשר לדגל, התחפשתי גם לילדה טובה.

שארית חג שמח לחוגגים, והלוואי שכל השנה נצליח לשאת איתנו את אווירת העצמאות שזרחה עלינו היום.

חולצה לבנה ישנה  שמלה נמצאה ברחוב  קשת דיווה  נעליים רוקט דוג  ארנק אקססוריז

בנין חברת החשמל, ת"א

והנה גם עזריאלי, צילום של א'.

*מלח*

האמת שזו בכלל לא תחפושות, מלח זה בערך הקז'ואל שלי. מינוס הכובע. וגם זה רק בגלל שלא בא לי על מבטים תוהים ברחוב. למרות שמה, כולה מבטים. אז אולי באמת.

מלחות זה במשפחה שלנו. כשאמא מספרת שהיא קנתה חולצה חדשה אני יודעת מה היא תשלוף בעוד רגע מהשקית. חולצת פסים. השאלה הגדולה היא האם הפעם היא תהיה בכחול או אדום, הרי משתיהן יש לך בסך הכל כמה מאות בארון.

הידעתם? נמל סלוניקי היה סגור בשבתות כיוון שכל עובדיו היו יהודים. כולל כמה מאבות אבותיי. עד היום אני מתגעגעת אליו כמו לבית למרות שמעולם לא הייתי שם. עדיין.

כשאני מגיעה לנמל אני מרגישה בבית. על הים, קצת פחות; תנודות הגלים מתנגשות לי במערכת העיכול. אבל חולצות פסים הולכות טוב גם עם יבשה.

חולצות פסים הן סמל אוניברסלי לחופש, מרחבים, פתיחות. ככל שהפסים רחבים יותר והרווחים בינם גם, כך גדלה כמיהת החופש של העומד מולכם. אל תלחיצו אותו, הוא לא יקבל את זה יפה. אנחנו בעניין של מרחבים.

ובקטנה.

מישהו ברשת שאל אותי אתמול אם אין לי פשוט איזה תחפושת סקסית בנאלית ודי?

עניתי שנמאס כבר מהקטע הזה שבפורים בנות מתחפשות למה-שלא-יהיה, העיקר חשוף. "נמאס לך", היתה תשובתו, "לנו הגברים זהו יום חג!"

איכשהו בפורים יש לגיטימציה להתלבש כמו שאת אף פעם לא מעיזה, ומסתבר שעבור הרבה בנות זה אומר קצר, צמוד, חשוף.

אם תחפושת מוציאה מכל אחד מאיתנו רובד נסתר שלא רואים בדרך כלל, מה אומרת עלינו שאיפת ההתפשטות הפומבית?

*תלמידת בית ספר*

אני ממש נהנית לחזור לתקופת בית הספר מבחינת לבוש, ולא הייתי חוזרת אליה בשום מובן אחר. מובן שגם לא הייתי חוזרת ללבוש שלי מאז. מעולם לא לבשתי שמלות מהסוג הזה לבית הספר אלא רק חצאיות ג'ינס וטי שרטים ונראיתי בהם גרוע.

ובבקשה אל תערבבו לי את השמלה הזאת עם חדרניות צרפתיות. זה עושה לי פריחה בעור.

טוב, ואני חייבת להוסיף שהרגליים העקומות זה בא קומפלט עם התחפושת. ביום רגיל קשה לתפוס אותי בפוזה השטותית הזאת.

**מייקל ג'קסון**

OMG   אמרתי מייקל ג'קסון? התכוונתי MJ כמובן.

אז למה מ.ג'? כי זה מתבקש, כי אני אוהבת שחור לבן, וחצי משנותיי בתיכון המשפחה שלי כינתה אותי מייקל ג'קסון בגלל התלתל שנפל מהקוקו, ובגלל שהיתה לי אובססיית כפפות (נו, העסק כבר מתחיל לחזור על עצמו). נראה לי ששם זה התחיל.

שנים לא הצלחתי להבין למה דחוף לאמן המצליח בעולם לעלות לבמה עם הבגדים הכי מדהימים שיש ועם תחבושות על הידיים, ולא הצלחתי להפסיק לבהות בהן. ויותר משאני אוהבת לעטות כפפות, אני אוהבת לעשות עליהן ניסויים עם מספריים.