כמה מהטקסטים היפים ביותר בעברית על אופנה, רשומים תחת השם עמית שהם. וחובבי אופנה בוודאי זכו לשזוף בהם עיניהם זה מכבר כשפורסמו בהארץ ובוואלה! אופנה, אבל לטובת מי שלא קרא ולטובת מי שרוצה שוב, הנה אחד הקטעים היפים ביותר בעיני שלו, מתוך אותה סדרת כתבות אופנתיות- "מאדאם בובארי זה אנחנו".

אני חוזרת לקטע הזה כשאני צריכה קצת השראה, לא חשוב באיזה נושא, ובמיוחד כשאני צריכה השראה בענייני בגדים. ויותר מזה - השראה בענייני הרווח שבין האשה לחולצה. כי לפעמים החולצה היא לא הסיפור. לפעמים מה שהיא מסתירה ומה שהיא לא מספרת, זה הסיפור.

היום חזרתי אליו שוב כשכולי גוש אחד של אוףאיזהעצביםאנינראיתכמומוות ומרגישה בהתאם, טלפון אחד מדייט שהתרעם על כך שאני לא רוצה שנמשיך, וגעגועים ללהיות נאהבת.

המילים של שהם אוהבות אותך בכל מצב והן תחליף ראוי, באין משהו (מישהו) אחר לאהוב אותו, וגם כשאת לא מסוגלת לתת לעצמך את זה לבד. ועכשיו אני יכולה ויש לי כוח להמשך הערב.

אחרי טקסט כזה אני גם מסוגלת להתגבר ביתר קלות על נטייתי האוטומטית לג'ינס וטי שרט, וגם, לא פחות חשוב, להצליח לראות בי, ובתלבושת האחידה שלי, משהו אחר. לא הצלחתי לבד אבל הנה עמית (פששש, גלשתי לשם פרטי) הראה לי, ועכשיו אני יודעת.

אני זה האהבה.

הנה לינק

וליתר ביטחון אני מוסיפה את הטקסט המלא. והאנשים היקרים מ"הארץ" בטח כבר בדרך אליי. 

מוקדש לכל אחת מכן באופן אישי.

מאדאם בובארי זה אנחנו

עמית שהם, הארץ

זאת סצינה מוכרת, שחוקה מרוב שימוש, ובכל זאת כל פעם מחדש היא מולקת את הלב: הגיבורה - חתיכונת, מצחיקונת, לא משנה - מתוודעת לגיבור. הם יוצאים לבלות, הם שבים אליו הביתה, הם גומרים אומר להעמיד במבחן את שיטות התמיכה המתקדמות של המזרן המודרני.

למחרת בבוקר הגיבור אינו בנמצא - יצא לעבודה או לרוץ או מה - והגיבורה, רכה ומסופקת, פוקחת עיניים, נזכרת איפה היא ומבינה שאין לה בגדים להחלפה. שוד ושבר. אל פחד. בתמונה הבאה, כשהיא הולכת להכין קפה ולרחרח בבית, היא לבושה במראה הזך, המציף, של הבוקר שאחרי: התחתונים הקטנים שלה וחולצת הכפתורים הגדולה שלו. בימי בדידות קשים הייתי מסוגל לראות את התמונה הזאת לבד באולם החשוך של ההצגה היומית ולהפוך את הפופקורן על הראש. עוד לא נולדה הבחורה שלא תמיס נשמות במראה הזה, אפילו היא הטיפוס החמוץ ממתכונת ג'ניפר אניסטון.

זורה את המלח בעיניים בינות לפתותי התירס, מייחל מייחל מייחל.

אשה בכתונת גברית גדולה ממידותיה. אכן דימוי קולנועי שגור, אבל העובדה שהוא חוזר בסרטים מבלי לאבד מכוחו נובעת מכך שבפשטותו, במינימום אמצעיו - גוף וחולצה, אשה וכותנה - הוא חושף חוק יסוד צורני, אמת אסתטית: האופן שבו נשים מתלבשות, מראן של נשים בבגדיהן לא דומה במאום למראם של גברים בבגדיהם. אשה לבושה היא יצירה נעלה, טבעית, חריפה, מתומצתת. הגבר הלבוש הוא צל חיוור שלה, טיוטה דהה של מקור עז. אין מה להשוות. האשה היא קסאנאדו. הגבר הוא עפולה.

לא הייתי בונה את התזה על קלישאה הוליוודית. הדבר האלכימי הזה שקורה כשאשה מתלבשת, האותנטיות שלו והאינטואיטיוויות שלו - זהו קסם ייחודי לבגדים: הוא לא קורה בעירום - הדבר הזה נושא חותם אמת בכל ספירה. "אנשים תמיד נתנו לה חולצות. היא נראתה טוב בכל; הכל התאים", כתב דון דלילו, גדול הסופרים החיים, על הגיבורה בספרו "השמות". "אם החולצה היתה רפויה מדי, גדולה מדי, ההקשר היה מתרחב עם הבד, וזאת היתה הפואנטה".

הרבה סיבות לפער שאינו ניתן לגישור בין האשה המתלבשת לגבר המתלבש. הסיבה המעשית, לדוגמה: בגדי נשים מגוונים ומאתגרים יותר מבגדי גברים, כך שלאשה, הודות לכמות ולאיכות גם יחד, קל יותר להתלבש. או הסיבה ההיסטורית: מתחילת האנושות ועד ימינו מתעסקות נשים בבגדים יותר מאשר גברים, כך שאשה, הודות לידע ולניסיון, יודעת מה היא עושה בבגדיה הרבה יותר מגבר. לא רק שחופש הפעולה שלה גדול יותר, אלא גם האשראי הסמלי שניתן לה - ההנחה שיש רעיון מאחורי המראה שלה, שכל מראה הוא קונצפט - גדול מההקשר הסמלי השמור לגבר. אבל יש סיבה נוספת לפער, סיבה פחות גלויה אבל לא פחות מוחשית, הסיבה המיתית.

בגדים עולים בקנה אחד עם נשיות משום שבגדים הם חלק בלתי נפרד מהמיתוס הנשי. בדברי הימים הוגדרה נשיות כסוד, כמסתורין, כמעט כמיסטיקה; ואף על פי שבגדים לא עונים להגדרות הללו באותה תנופה, הם חולקים את דרכי הפעולה החמקמקות שלהן. בגדים חולקים עם הנשיות את ההסתרה והשכבתיות, את המיסוך והחידתיות. בגדים, כמו נשים, משחקים משחק של הסוואה וגילוי, של אור-צל ופיתוי.

כשאשה מתלבשת היא משתתפת איפוא במיתוס של עצמה; הגוף שמכסה על חידה מתעטף בעוד קליפה. החידה מתרחבת, המסתורין מעמיק. הו, גרביונים. כשגבר מתלבש, לעומת זאת, הוא נמצא מחוץ לאלמנט המיתולוגי שלו. גבר - הצייד, הלוחם, המספק - מעמיק את המיתוס על אודותיו כשהוא יוצא לדרך, נניח, או כובש איזה חור. פעולת ההתלבשות היא חלק מההכנה שלו, חוליה אפורה בהבניית דמותו, ולכן לרוב היא נגמרת במדים. ראו איך אפילו אנשי העסקים שלנו מתלבשים כולם אותו הדבר, עם משיכה לתלבושת בית ספר.

מיתוסים, צריך לזכור, הם עסק מלא אינטרסים. כשמדברים בהם במאה ה-21 מדברים בספקנות מהולה בשעשוע. מובן מאליו שמיתוס האשה-כחידה הוא מיתוס שעוצב בידי גבר, מן הסתם כתגובה לקושי שלו להבין מה הבעיה שלה לגמור, והלוא אצלו זה בא כל כך בקלות. אבל עם כל הרעות השוביניסטיות שיצר מיתוס האשה-כחידה, ברור שבנקודה הזאת בזמן, כשהמהלך הפמיניסטי עודנו רחוק ממיצוי, המיתוס הזה עודנו שרוי במוחות, עודנו מכתיב את דרך ההתבוננות באשה. יש להילחם בו עד חורמה כשנעשה בו שימוש בריוני, אבל מזיוו הספרותי זה אחלה מיתוס. זוהר בשלל דקויות. אני לא מחזיק מארכיטיפ האשה המסתורית, למעשה אני חושד שבא לעולם כסובלימציה של אימפוטנציה, אבל במחלקת ההלבשה הוא נראה לי לא רק מגניב אלא גם נכון. בלעדיו יהיה קשה להבין את סוד הקסם של האשה המתלבשת, את האופן שבו "ההקשר מתרחב עם הבד".

ההכרה בעליונות האשה המתלבשת תעשה לגברים רק טוב. בדיוק. לאו דווקא משום שתעביר אותם שיעור בענווה, זה אבוד, אלא דווקא כי יותר ויותר גברים רוצים ללמוד להתלבש, ויותר ויותר מהם, עושה רושם, באים לנג'ס בשביל טיפים. אין לכם משהו טוב יותר לעשות, תגידו? כולה בגדים. למי אכפת? רכיכות. במקום עצות מעשיות מוטב להעמיד את התורה כולה על רגל אחת: אמנות הלבוש היא אמנות נשית. גברים שרוצים להתלבש מוכרחים לראות נשים, להבין אותן, יותר מזה, הם מוכרחים - לרגע, בתודעה - להיות נשים. מאדאם בובארי זה אנחנו. לא משנה אם לאחר מכן הם רק ירצו להפשיט אותן, בין הארון לראי עליהם לזכור שעולם האידיאות של הבגדים הוא עולם נשי - שם בשמי התחרה נמצאים כל החומרים וכל הרעיונות הטובים. מובן שגברים יצטרכו להבין איך מיישמים את הרעיונות האלה, איך מחילים אותם על הגוף הגברי - להעתיק אותם כמות שהם אי אפשר, אחרת הסצינה הפותחת לעיל היתה של בראד פיט מכין קפה בקומבינזון. אבל בטרם המעשה יש להכיר בהלכה. אלוהי הבגדים הוא ונוס בפרווה. להתלבש יפה פירושו להיות אשה. לא כדראג, לא כאנדרוגינוס, לא כקוויר. כאידיאל שעיר: גבר במלואו.

Anders Zorn, woman dressing

(ובאמא שלכם תשמרו את הלינק הזה, של כל הכתבות, כי תחזרו אליו עוד הרבה פעמים).