ואם להיות לרגע ק צ ת פחות דרמטית, לפעמים שתי דקות עושות לך מה-זה טוב על הנשמה, וממשיכות להישאר שם בירכתי המוח ולהמשיך להשפיע בדרכן גם על שאר החיים. אני מדברת, כמובן, על שתי הדקות בהן טום הנקס הצעיר מקפץ להנאתו על פסנתר ענק בחנות צעצועים בסרט ביג.
קשה להפריז בחשיבותה של הסצנה הזאת בחיי.
מאז שראיתי אותה רק רציתי כזה. כזה פסנתר, כזה לנגן, כזה חיים מלאי צעצועים. כזה ילדות מבוגרת או מבוגרות ילדותית.
שני האחרונים הצליחו לי מעל המשוער. על התווים ויתרתי אחרי כמה שיעורים.
זו סצנה מקסימה, מלאת חיים, הומוריסטית, הוליוודית לעילא.
לא רק בגללה אבל בהחלט גם בהשפעתה, הבית שלי מלא בצעצועים. ואינשאללה תאכלס אותו יום אחד גם מכונת פחיות, כמו ההיא בסרט. בלופט תעשייתי גדול ומואר, כמו בסרט. אולי בין לבין אני גם אתבגר.
יו טיוב מלאה בנגני פסתרי שכאלה, לרוב צמד (הנה אחד שחיבבתי במיוחד) לבוש בשחור על רקע קניון ענק והמוני ילדים צוהלים. ואני שואלת, דוכנים, עגלות ומוזיקת מעליות כבר יש בקניונים בארץ, אולי מישהו מוכן לארגן גם איזה פסנתר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
