נערה חולמנית

הורים יקרים, שימו לב במה צופים הילדים שלכם כשאתם לא בבית. זה עלול להיגמר לא טוב. למשל, הילד יחליט שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות קאבוי, לוחם חלל, מאלף אריות, או לפחות לצבוע את השיער לורוד.

אבל למה לדבר על הילד, הילד הזה הוא אני. כל מה שרציתי להיות כשהייתי קטנה, בימי ראשון בשבע בערב, זה להיות ג'יג'י. נסיכה שנראית כמו ילדה רגילה (עם שיער ורוד, זה נחשב רגיל במנגה) כשבעצם יש לה כוחות על.

ג'יג'י, הידועה בשאר העולם בכינויה מינקי מומו, היא נסיכה מארץ החלומות, שנשלחת לעולם שלנו כדי להזכיר לנו את החלומות שלנו, ובכך להציל גם את ממלכתה הקסומה, שנמצאת בסכנה. על כדור הארץ היא לובשת צורה של ילדה בת 10, יש לה כלב ענק, ציפור קטנה וקוף, וגם רכב שהופך להליקופטר בשעת הצורך. אין כאן הרבה אמינות אבל יש פה טונות של קסם, במיוחד כשהסדרה משודרת בלי דיבוב ואני בת 7 (או עשר, או כמה, לא זוכרת כבר), ולא מבינה מילה.

הנה היא. איזה בובה.

נערתנו מצויידת, בנוסף לכל הנ"ל, גם בתליון קטן וערמומי על צווארה. משיכה קטנה בשרשרת, ומקל הקסמים נשלף ממנו. ג'יג'י צועקת בשפה הידועה רק לה תוך שהיא מציירת מעגלים באוויר. ה"אוויר" הוא כמובן מין מקום ביניים מדהים כזה, מלא צבעים וזיקוקים. ואז נגלית צלילית גופה החדש, כבר לא ילדה. אחר כך חצי עירום פוטוגני (בחיי), ואז קלוזאפ חטוף ושובבי, ואז....

ואז היא הופכת לכל דבר שהוא, תמיד לוהט ונחשק:

והדמות שהותירה עליי את הרושם הגדול ביותר, אי אז בילדות -

ואני שואלת, זה תוכנית לילדים זה?

ג'יג'י מצילה את העולם ואני אסתפק בשאיפה קטנה יותר: אני רוצה את המלתחה שלה. 

אם שואלים אותי באיזה סרט אני חיה, התשובה תהיה "בסרט מצויר". ועדיף מנגה. ועדיף משהו שכולל חליפה צמודה, חללית צמודה, ושיער צבעוני.

מה צריך לעשות כדי להיות דמות אנימה? עיניים גדולות, צ'ק. שיער בצבעי סוכריה, צ'ק. אף קטן, טוב, זה כנראה כבר לא יהיה לי בגלגול הזה.

את עניין הצבע הגשמתי לפני כמה שנים, זה החלק הקל:

חוץ מכל הנ"ל חלמתי גם שיהיה לי מין מג'יק סטיק כזה. והנה הגיע גם תורו של החלום הזה. לפני כחודש פניתי לנטלי החמודה מהבלוג Plushable וביקשתי ממנה שתכין לי שתי שרשראות וסיכה לפי תמונות מקוריות מהסדרה. אחרי הרבה אימיילים לפירוט מקסימלי קיבלתי את הקופסה שלי!

והוא אמנם לא עושה קסמים, הקטנצ'יק, אבל הוא הוא נורא יפה. קלטו:

הסיכה

וכמה תמונות עם כלבה שגונבת ת'הצגה

מחוות לגיבורת ילדותי (ונעורי, ובגרותי)

 לפעמים חלומות מתגשמים. אל תשכחו לחלום.

ועכשיו להגרלה!

החנות של נטלי מקסימה, הצצתי ונפגעתי. רציתי הכל. אבל במקום לקנות לעצמי הכל קניתי שני פריטים שאשמח לחלוק איתכם (בעיקר איתכן, למען האמת). שני זוגות העגילים החמדמדים האלה יוגרלו בין המנויים (זוג אחד למנוי), אז הירשמו נא.

קצת קרדיטים:

חולצה הוניגמן

חצאית במכירה אצל תמר קרוון

תחתית חישוק סלון כלות באלנבי

נעליים H&M

קשת קינג ג'ורג'

כלבה סאלי

תודה לשני נאמני הבלוג, יוסי על הצילום היצירתי וא' על הפיטשופ הסבלני.

יאללה להירשם למנוי.

והפעם, עזריאלי! המקום הזה שפעם ההורים שלי כינו "המשרד שלך", בכל פעם שהם התייחסו אליו. אבל מאז שאני לא עובדת באיזור אני בקושי נמצאת שם. ומאז שהתחלתי לפתח סלידה מקניונים, עוד יותר.

מה שיפה בעזריאלי זה שהוא הולך עם הקטע שלו עד הסוף. הוא קניון מעולה, לפי אמת המידה של קניונים. יש בו כל מה שבנאדם צריך בשביל להעביר יום או שבוע בנוחיות, אפשר להתמצא בו בקלות, אפשר לאבד בו את הזמן בקלות, ובונוס לדוסים: כמעט כל עמדות המזון כשרות. לא צריך יותר להתלבט בין פיצה לצ'יפס (=דינגוף סנטר), כי יש גם את כל שאר סוגי האוכל. ובאופן אישי, אני מאד אוהבת ג'אנק פוד. ואני אוהבת את המגשים, ואת כלי הפלסטיק המתעקמים, ואת ההליכה עם המגש בחיפוש אחר מקום ישיבה. אני אוהבת את ארוחות ה'עשה זאת בעצמך', כשמתיישבים עם כל האריזות (מאד לא אקולוגי) ופותחים ומסדרים ומארגנים את האוכל לנוחיותך. הופכים את המגש האחיד לאישי.

אם אתם יושבים בחבורה אפשר ללמוד מזה הרבה על מי שאוכל איתכם. מה שאני לומדת על עצמי, כל פעם מחדש, זה שאני אוכלת מהר.

הפעם לא אכלתי, רק שוטטתי, צילמתי, ובתור קינוח, גיהצתי כרטיס ב H&M. לא השתמשתי בכרטיס אשראי למעלה משנה מטעמי צרכנות נכונה. ואז באה H&M. זה היה הביקור הראשון שלי בחנות. גיליתי שהתורים בחוץ נגמרו אבל את התורים לתאי ההלבשה אפשר לראות בצילום לווין. אז ויתרתי עליהם ומדדתי בחוץ. תורים עושים לי אלרגיה.

יצא שביקרתי בעזריאלי פעמיים, שבוע אחרי שבוע. כל שאר הקניון היה נראה אותו דבר. ב H&M הסחורה הספיקה להתחלף פעמיים.

חלונות ראווה נייקי, בשני הביקורים

חלון ראווה גאפ. בחלון- ארבע בובות בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לקנות אותי. אהבתי את גרסת המכנסיים המתרחבת של הבובה ליד, אבל אהבתי יותר את עמידת המוצא של הבובה בתמונה. ידיים מאוחרי הגב, ילדה טובה, מנומסת וייצוגית. בדיוק המוד שאני נכנסת אליו כשאני עולה על חולצה לבנה.

-

ואני אוהבת את תצוגת הכניסה. הבובות נשארות, המראה מתחלף. כל כך ישיר ולא מתחכם. התצוגה הזאת אומרת 'סידרנו אוסף של מה שיש לנו להציע, מתאבן קטן לפני שתראו את כל השאר'. זה גם ממשיך את הקו השחור-לבן של חלון הראווה, אי קטן של שקט לפני השתוללות הצבע שבפנים. והקומפוזיציה נהדרת.

H&M. לא, זו לא מתיחה. השמלה הזאת, כמו הנעל של סינדרלה, תהיה שייכת לזו שהיא תתאים לה. רק אם את שחקנית כדורסל.

H&M. לפעמים חלומות מתגשמים. חצאיות טוטו הן אחד הדברים האהובים עליי בעולם. אוסף שלהן, בורוד ושחור, זמין ובמרחק נגיעה, כל הטול הרך הזה, משדרג לי את היום ברגע. כמעט התנפלתי על כל הכמות. אבל אחרי שאספתי ארבעה פריטים אחרים, ויתרתי ולא קניתי. דחיית סיפוקים זה כל כך לא שנות האלפיים....

 תאי הלבשה. אוהבת את אלה שמצויידים במראה בפנים ולא מכריחים אותך לצאת החוצה עם בגד מוזר. כאן במנגו. תאי מדידה מעולים עם וילון ראוי לשמו. פעם היו להם התאים הטובים בעולם - חדר הלבשה ענק, שקט ומרופד בשטיח עבה. היום הם מסתפקים בתאים טובים.

ותמיד כשאני מסתפרת, אני ישר מרגישה כמו דמות מצוירת של דיסני. (אני היחידה שרואה את הדמיון או שיש דברים בג'ו?)

ובשביל לצלם את התמונה הזאת יצאתי מהתא, עם הבגד המוזר שעליי. לא התכוונתי לקנות אותו, אבל הייתי חייבת לדעת איך חברבורות הפאייטים האלה יראו עליי. אם זה לא היה כל כך... חברבורתי, זה היה יכול להיות נחמד.

לבסוף ישבתי לנפוש באחד המקומות האהובים עליי בקניון, קומת הקרקע. איפה שרואים הכי טוב את מה שכינתה פעם חברה שלי "המפעל למתכות" שהוא עזריאלי. אפשר לראות במבט אחד את כל הקומות עד לכיפה, ואת השמיים. את המדרגות הנעות והמעליות השקופות, וכל המכניקה הקשורה בהן. אני אוהבת את השקיפות, ואת העובדה שהחומר הוא הקישוט. ששום דבר לא מכסה אותו. את המפעל הזה למתכות, ואת כל האנשים שמתרוצצים בו, איפה שרק שניה קודם גם אני התרוצצתי.

שבת שלום(:

איפשהו בצ'לנוב עמוס האופנועים והעשן והערב רב הזה של כל הדברים האלה שמוכרים בו, ובכן, באמצע הרחוב הזה מישהו (מישהי?) טרח לצייר לב. עשוי נצנצים. בתכלת תינוקות.

שאלוהים יברך אותו.

חיפשתי משהו מנצץ בארון שלי כדי להתאים ללב הנהדר הזה וכל מה שהצלחתי למצוא, לגודל השערוריה, זה רק את הקשת הזאת! זה ממש דורש תיקון.... ובזאת החל המסע למציאת פריט הנצנצים המנצח.

האוברול נמצא ברחוב, החולצה עלתה 10 שקלים בשוק בצלאל, הקשת כנ"ל (בקינג ג'ורג'), והאולסטאר החבוטות שלי, בחישוב מצטבר של הימים שבהם נעלתי אותן עד כה, עלו לי שקל ליום...

תודה לא' על התמונות!
שבוע מנצנץ לכולם!

אוברול, פרט.

וכשמצטלמים ברחוב קורים כל מיני דברים כאלה

*

לנצנץ ולשמוח, לאונרד ברנשטיין

לנצנץ ולשמוח, גרסת המילים (ויש המון מילים בשיר הזה)