פירקתי ת'צמות

*אללי, אני מסגירה את גילי.....

החבובות, בגרסתן לאחד השירים האהובים עליי, Bohemian Rhapsody

גדולות מהחיים, כדרכן.

עולם של אופנה הוא ארץ פלאות. זה עולם מדהים שהכל יכול לקרות בו, ואין גבול לדמיון המפעיל אותו. לא פלא שאחד הספרים האהובים והמצוטטים על ידי אנשי אופנה, ממעצבים ועד בלוגרים, הוא "אליס בארץ הפלאות". ילדה קטנה ואבודה בעולם גדול ומסקרן שהולכת לאיבוד בין שלל יצורים מוזרים.... נשמע כמו תיאור לא רע של תעשיית האופנה.

דוגמניות משחקות נפלא את תפקידה של אליס בעולם המשונה הזה, הנשלט על ידי גברים (וגם כמה נשים) שיכולים לעשות בהן כרצונם. דוגמנית בת 16 שמתחילה את מסעה בעולם הזה, תהיה אישה אחרת כשתצא ממנו. היא תלמד את החוקים על בשרה, תגדל ותקטן, בעיקר תקטן, בהתאם לרצונות מכתיבי החקים, ותעשה את כל זה כשהיא לבושה במיטב שיש לבדים להציע.

הפקת הווג המפורסמת מ2003 חיברה באופן ישיר בין הספר למעצבי אופנה, בצילומיה של אני לייבוביץ'. כל תמונה בהפקה עוצרת הנשימה הזו יפה מקודמתה. בחרתי שתיים.  בראשונה אליס (נטליה וודיאנובה המדהימה) נכנסת למראה, תמונה שהציתה את דמיוני עוד בשלב הטקסט בספר. בשניה ג'ון גליאנו משחק היטב את תפקיד המלכה, כלומר את עצמו.

בסרט שאני מחכה לו מאד, טים ברטון מבטיח, ולפי התמונות גם מקיים:

איזה תמונה נהדרת, בחיי. איזו פתיחה מרשימה לסרט, איזו כניסה נהדרת לעולם חדש!

השמלה התכולה זוכה לאינטרפטציות יפהפיות

ג'וני דף בתפקיד שנתפר עבורו:

Lorenzo Agius במחווה שלו לאליס

elena kalis בגרסתה alice in waterland

נכנסת למראה 1

נכנסת למראה 2. תמונה שממנה עשויים החלומות (שלי)

ולבסוף.... מסיבת תה אמיתית מחייבת כיבוד ראוי!

(לא זוכרת מאיפה)

אליס בטח תופיע אצלי בהמשך עוד כמה פעמים. נו, יש לי קראש עליה מילדות. להתראות בארץ המראה.

זה זמן מה שאני מהרהרת בשפמים (לא שלי, נו, של גברים) והנה נתקלתי בכתבת וואלה! מאתמול, על האופנה החדשה-ישנה הפושה ברחובותינו.

צריך להגיד: שיער פנים זה ליפים. מי שלא יפה, שום דבר לא יעזור לו (חוץ מאטיטיוד). if you ain't got the looks, שיעור יתר זה הדבר האחרון שיציל אותך. מאיפה בכלל הגיע הרעיון הזה?!

מצד שני, אין לגברים יותר מידי אפשרויות גינדור, ומשופם באשר הוא מעיד על עצמו שאכפת לו מהמראה שלו. וכשזה נוגע לגבר ישראלי, זו לכשעצמה הצהרה שראויה לכפיים.

בשורה התחתונה, אם כבר מישהו נושא את החתול הרטוב הזה על השפתיים שלו, שיתמיד בגיזום.

הנה שני המשופמים היחידים האהובים עליי:

פרדי מרקורי נוגה ואצילי

ברנדון פלאוורס (The killers) מסתיר את השפם

והולך גם הוא על אצילות נוגה

ועוד הרבה אימג'ים נוגעים ללב אחרים.

מאז שגיליתי את אלנה קליס  Elena Kalis  אני מגלה שלאצבעות שלי יש חיים משלהן, ולפחות פעם ביום הן מוליכות אותי לתיקיית התמונות שלה על המחשב כדי להתחבר מחדש ליופי ולעוצמה שקטה. האסטטיקה הפיוטית של התמונות שלה היא פשוט הפסקה מדיטטיבית קסומה במהלך היום.

אלנה, ילידת מוסקבה שחיה בשנים האחרונות על אי בבהאמס עם בעלה ושני ילדיה, מצלמת לרוב מתחת למים.

לכתחילה רציתי לשים כאן רק תמונה אחת ובלי מילים, רק לתת לטה טה טה דם! של התמונה לדבר, אבל התקשיתי לבחור (והתקשיתי לסתום), אז הנה כמה תמונות יצוגיות, ואת השאר אפשר למצוא באתר שלה. צלילה נעימה.

אני מאד אוהבת סרבלים. התחושה בתוכם היא כל כך כייפית, אני מרגישה כמו תינוק במנשא. לא הייתי אי פעם במנשא כזה, ואם הייתי, קשה להאמין שהייתי זוכרת את התחושה מגיל אפס, אבל נראה לי שההרגשה די דומה.

חוץ מזה סרבל זה לובשים-הולכים. בגד בחתיכה אחת שלא דורש התאמות בין חולצה למכנסיים לסוודר לגרביים. נוח למדי. רוב הזמן הוא גם מתפקד מצוין בלי אקססוריז או אולי עם פריט דומיננטי אחד נוסף, בהיותו גונב פוקוס בפני עצמו. נכון שכשהולכים לשירותים הוא דורש התפשטות של חצי גוף, אבל רוב הזמן אני סולחת לו על התכנון הלקוי המובנה שלו. ככה זה אהבה.

את הסרבל בתמונות האלה קיבלתי בירושה מבר, חבר טוב שהוא גם חבר קיבוץ. על הדש הפנימי עדיין כתוב שמו ומספר הכביסה שלו.

זאת דוגמה לסרבל שהוא לא נשי, לא כל כך מחמיא, וגם עושה לי מראה של מוסכניקית, אבל הוא אחד הדברים הכי נוחים שמסתובבים לי בארון, ויש ימים ששום בגד לא ישווה אליו. אלה ימים שבהם אני רוצה להרגיש הכי נוח, ולהרגיש שוב ילדה. או תינוקת.

תודה לא' על הצילומים.

כבר כמה ימים אני בלי אינטרנט, שכה יהיה לי טוב, פלא שאני שורדת. אז הנה רק פוסט קטנטן שנכתב מבית הוריי, עם תמונה שהיא אחת מהאהובות עליי. על אישה שהיא אחת מהאהובות עליי.

כמה יכולה אישה אחת להיראות טוב בתוך דגל קשור בחבל? אם לא הייתי רואה תמונה לא הייתי מנחשת לעולם.

סוף חנוכה שמח לכולם, והרבה ניצוצות אור בהמשך כל השנה!

agyness deyn מראה איך עושים את זה נכון