אני חולה. שוב. כבר פעם שניה בשלושה שבועות. אני לא רגילה להיות חולה, ובתור אחת שמאמינה שהכל בראש, המחלה הזאת עושה לי כמה מחשבות. למשל, שהמקור שלה הוא חוסר שמחה. מה שאבא שלי היה קורא לו "דלקת קרום החשק", מין מחלה חמקמקה שתוקפת תיכוניסיטים יום לפני מבחן חשוב, וגם כמה בוגרים שעדיין לא סיימו לגדול.
ובהינתן עודף זמן פנוי שאפשר לבלות אותו או במיטה או מול המחשב- פעולה פשוטה יחסית שבסופה נזקקים לטיפות עיניים ולמנוחה חוזרת במיטה - עולות עוד מחשבות, למשל - למה כל כך קשה לי לייצר טקסטים ותמונות, למה שפת האופנה היא כזאת בלתי נסבלת לפעמים, והאם אי פעם יהיה שלום?
ואני אדגים:
יש בלוגריות חרוצות מאד שאני נהנית לקרא ותמיד כשאני מציצה לעולמן אני מוצאת שם משהו חדש. אני, לעומת זאת, מעלה פוסט חדש בתדירות נמוכה מאד וגם אז יורקת עבורו דם ושאריות מארוחת הצהריים. מדהים כמה זה עשוי להיות כרוך בסבל לפעמים. החשיפה האישית, ההכרה במה שיש, הרצון למושלמות שהופך את הכל לדרמטי כל כך.
תוך שאני קוראת אצל אחרים (ובעיקר אחרות), ובשיטוט באתרים, אני תוהה גם לאן נעלמה העברית ולמה אנחנו מדברים אופנה בצורה כל כך מאונגלזת. משפטים כמו "להשלמת הלוק מומלץ להוסיף לאאוטפיט קלאצ' טרנדי ופיפ טואוז בגוון ניוד" עושים לי חררה. טופ שמצוות לשוז הורסות (אבל "מצוות", נכון מילה יפה?), סקיני שהולך מצוין עם מגפונים מנומרים וחולצת אוברסייז, טייטס ודיטיילים, שורטס ואקססוריז. די.
אז נ כ ו ן שהאופנה הבינלאומית זולגת לתוך השפה והמילים האלה הופכות מקובלות בכל העולם ובכל השפות, וככה גם בחורה בפריז יכולה להבין שלוש מתוך המילים שתאמרי לה במשפט עברי, ונכון שאי אפשר לתרגם כל מילה ונכון שגם לא רוצים - תכל'ס יש מילים שנשמעות טוב יותר באנגלית. מצד שני עודף המילים האלו מציין עדריות כזאת, כניעה לתרבות אחידה ובסופו של דבר, מבחינתי לפחות, גם שעמום. קראתי שלוש, קראתי את כולן.
אגב, וודאי שאני חוטאת בשימוש במילים האלו מידי פעם, אני מתלוננת כאן בעיקר על המינון.
ובנימה אישית, אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בחיים הוא headpieces, וטרם מצאתי למינוח תרגום הולם בעברית. זה הרבה יותר מקשת או מכובע, זה שילוב מופרך של שניהם ולמעלה מזה. שמישהו ירים את הכפפה.
אז מה אני אומרת?
אני אומרת ששפעת זה מאד לא בריא. שהאופנה העולמית היא יופי עד שאת מקבלת אובר דוז ממנה (הנה, אמרתי מילה באנגלית ונשארתי בחיים), ושדרושה עוד קצת עבודה על השמחה שלי. מרמור עושה מה זה קמטים.
ולגבי השלום... לא נראה לי שיהיה. אנחנו יותר מידי אוהבים מלחמות.
ובשינוי פאזה-
אלו הדברים שאותי (כן) משמחים:
מוזיקה
רובין בקליפ אופנתי במיוחד, עגיל חד פעמי ומילים צורבות
כשהודיעו גשם כל כך רציתי לצאת החוצה ולהצטלם. כשהרגשתי את הסערה על בשרי, מיהרתי להתכרבל בתוך הפוך (שניים, האמת. אני מקרה קשה), ולחכות עד יעבור זעם. אלי אצליח לתפוס את שאריות הגשם במצלמה. בינתיים, הנה תמונה מחממת לב.
שתי זוכו קיבלו הודעה לאימיילין, להתראות בהגרלה הבאה(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
