אי שם מעבר ליער

סיפור זה מוקדש אך ורק לחברתי הטובה בעולם!! נועה!!

תמיד רציתי אותו... החלטתי שזה הסוף! אני עוזבת אותו...מי יודע לכמה זמן?

כן אני מודה היה קשה לראות אותו אחרי ההחלטה שלי...אבל למה שאני ירדוף אחריו?  הוא שם עלי בכלל? ממתי בנות רודפות אחרי בנים?! או? מי אמר... אני כן... אוקיי אז אני קצת משונה... היום ראיתי אותו בבצפר.... את מור... היתאבתי בו ... חמוד כל כך... לגמרי שונה ממי שאהבתי... מה יש לי?! שאלתי את עצמי. טוב שיהיה... מה אני ילך איליו? אל מור? חדש... לא חדש.... תמיד ראיתי אותו... מה עבר עלי?! למה פתאום נדלקתי עליו? ומי אמר בכלל שנדלקתי עליו?! אולי הוא פתאום ניראה יפה? הוא יפה?! את כל השאלות האלה שאלתי את עצמי בשיעור תנ"ך... בעצם... לא ידעתי שזה שיעור תנ"ך... אולי מתמטיקה... אבל זה היה תנ"ך... פיתאום את קולי פילח קולה של המורה שלנו:"רינה,איך יצאו בני ישראל ממצריים?" זה היתה שאלה נורא מוזרה בשבילי.... קודם כל לא קוראים לי רינה! צעקתי על המורה... אל תשאלו איזה אומץ יש לי... שנית... המשכתי בדברי החצופים למורה... אנחנו לא בשיעור מטמתיקה?! ושלישית... גם עם אנחנו בשיעור תנ"ך למה פיתאום השאלה הזאת כשאנחנו לומדים על שלמה המלך?                                                  נכון את צןדקת! אמרה המורה... "אבל אבקש ממך, לדבר אלי יותר בכבוד! רציתי לראות איך תגיבי! בפעם הבאה כשתהיהי בעננים, את תצאי מהכיתה!" בסדר, חשבתי לעצמי... זה לא מפריע לי... ובמיוחד לא להורים שלי... אני בקושי רואה אותם! שוב נקלעתי בחלומי הפעם עצר אותי הצילצול הצורב,שעוד לא תקנו לנו... יצאתי מהכיתה, ורצתי במהירות הביתה... בדרך,נתקלתי באבן ונפלתי... ואז על ברכי, כאילו זה קעקוע, נתבע האות א אלירז... חשבתי... אבל אני לא אוהבת אותו!! עזבו אותי מאלירז... קשה לי לעזוב אותו... וכאילו לאל יש משהו נגד זה שאני יעזוב אותו...שוב שקעתי בחלומי, ולא שמתי לב שהגעתי הביתה, והמטפלת מסתכלת עליי כמו משוגעת... "מה?!" שאלתי, לקחתי לעצמי מלפפון ועגבניה... והלכתי לחדר.... כשנכנסתי לחדר... לא יכולי לנשום לרגע, ראיתי פתק על המיטה ועליו בגדול כתוב "מאלירז"רציתי להיתעלף... לא יכולתי להשתלט על עצמי... ופתחתי את הפתק בהתרגשות... למחרת כשהגעתי לבית הספר, ראיתי את מור... ישר רצתי איליו, והתחלתי לדבר איתו, סתם לפטפט... מהצד ראיתי את אלירז מקנא... מאדים!! עכשיו אי אפשר לזהות אותו... גוון פניו היה אדום עז... והוא בהה בי... אי בהיתי בו... עיניים כחולות... שיער בלונדיני... לרגע שחכחתי שאני אוהבת את מור... אבל אז מור אמר  משהו שלא בדיוק שמעתי וחזרתי לעצמי והמשכתי לדבר,כלא היה כלום... מאחור שמעתי אותו מדבר עם חבר שלא... אי יודעת שהוא אוהב אותי בגלל מיכתב שהוא שלח לי אתמול... אבל אני נורא מצתערת.. אני לא אוהבת את אלירז.. אני אוהבת את מור... אבל אז שוב ראיתי את הפנים של אלירז ונפלתי על הפרצוף שלי... תאמינו לי זה כאב! מאז אני משתדלת לא לבהות במשהו יותר מדי... ואז נעמה חברתי הטובה השיבה אותי על כסאי... כל החברות שלי היו מסביבי, נתנו לי מים והכל... אבל מאחוריהן ראיתי... כאילו הן שקופות... ראיתי את אלירז רב מכות חזקות עם מור! זה היה מחזה נורא... הדפתי את כל הבנות לאחור... ורצתי להפריד בינהם... נעמה שאלה אותי:" ממתי את פתאום מפרידה בין בנים?! ועוד בין אלירז למור?!" רציתי לתת לה בעיטה... אבל התאפקתי... הפרדתי בין אלירז למור... כן כן גמאני כיבלתי סריטות וסבלתי קצת... אבל זה היה שווה את זה... ראיתי את אלירז עם דם מהשפה.. היה לי נורא חבל אותו... אבל אז ראיתי את מור עומד... מתנשף, ויש לו דם מהסנטר.... רציתי לתת לו חיבוק... ולנחם אותו... אבל מה אני סתם יבוא אליו... הוא לא יבין... וחוץ מזה היתביישתי ... היקר שמור לא קיבל מכה כל כך חזקה... ואז ראיתי את אלירז מתקרב אלי לפנים... הוא עוד לא נגע בשפתי... נצלתי את זה,הדפתי אותו אחורה ורצתי אל מור.... רציתי לגעת בשפתיו... אבל לא העזתי... פחדתי האותה תגובה כמו שלי לאלירז.... אבל לא יכולתי לראות אותו יותר ככה... לקחתי אותו לצד... אני נשבעת לכם שרעדתי... והוא הרגיש את זה! הוא שאל אותי למה אני רועדת.... אמרתי לו שקר לי... אבל לא... זה היה מהתרגשות... ומרוב שאני קרובה איליו.... אמרתי לו את כל רגשותיי כלפיו... ראיתי את אלירז וב בוהה בנו... ואז התחרטתי על כל משסיפרתי לו... על הכל.... ואז פשוט הלכתי לאלירז,שעדיין לא עניתי לו על ההצעת חברות במכתב... וחבקתי אותו... חזק! לא היה הכפת לי שמור בהה בנו מאחור... לא! ואז הוא קירב את שפתיו אל שפתי... אבל לא רציתי מול כולם... אני יומר לכם את האמת... גם לא רציתי עכשיו... שמתי אצבע על שפתי שלי... ועל שפתו שלו... הוא הסתקל עלי... לעיניים.... ואז הוא שאל אותי למה עצרתי.... לא רציתי להרוס לו... אבל גיליתי לו באוזן שאני מזמינה אותו אלי הביתה, ואני יסביר לו הכל.... בבית שלי.... אכלנו.... לא היה לי הכפת שאמא שלי רואה אותנו... וספרתי לו הכל... על הרגשו שלי... על מור... ואז הרגשתי שהוא לא רוצה להרוס... אבל הוא שאל" אז מה אם הנשיקה, עכשיו?" הוא  אמר את זה בלחש כדי שאמא שלי לא תשמע... אמרתי לו שניראה אחר כך... לא עכשיו... והמשכתי לספר לו את סיפורי...