יומנה של אמה

10:00

לא משנה איך אני אסתכל על זה, באיזה זווית ובאיזו תאורה: הדבר הארור יהיה שם.

בחנתי את עצמי בפעם העשירים מול המראה הצמרירית החדשה שקיבלתי ממרגרט ליומולדת ה-16 שלי, שנורא תאמה לנעליי הבית שלי.

"אמה!" נשמע קולה המצווח של אימי, דורי. "בפעם העשירית! ארוחת הערב מתקררת!!"

נשמע צחוקו של אח שלי מהמטבח, "עזבי אותה אימא, היא עסוקה בלנסות להסתיר את האי שצמח לה על האף."

"ניקי! "

אוקיי. אז החיים שלי נראים בערך ככה:

קוראים לי אמה, ואני כוכבת רוק משגשגת בת 16. החבר שלי הוא דוגמן ויש לי את אוסף הלקים הגדול בעולם.

אמא שלי, היא בכלל המשרתת המשפחתית שהגיע מסיביר ואח שלי, הוא סתם כדי לשעשע את הפודלית שלי, פריס.

אוי. על מי אני עובדת

בכל מקרה היה נחמד לדמיין את זה.

אבל ברצינות עכשיו -

באמת קוראים לי אמה, אני חייה עם אמא שלי ואח שלי, ההורים גרושים וטוב שכך אחרת הייתי מתחרפנת מלהיות עם

שניהם באותו הבית. אבא שלי, אוסקר, גר במרחק בדיוק 5 דקות ריצה.

אה, וכולנו גרים יחד בלונדון החמימה והקיצית.

אבל כל זה ממש לא משנה את העובדה שיש לי תמרור עצור על האף. ואיך לכל הרוחות אני אמורה ללכת ככה למסיבה?!

14:05

"אם תעשי ככה עם העיניים -" מרגרט עשתה חיקוי של דג מבוהל "- אז על בטוח הוא לא ישים לב לאף שלך."

מרגרט: הידועה גם בתור החברה הכי טובה שלי.

אני ומרגרט מאוד שונות. אני בלונדינית חלקה והיא מתולתלת שחורה.

אני חכמה והיא טיפשה.

"הו, כן, כי אז הוא יהיה עסוק לדעת מה נתקע לי בתחת."

מרגרט פלטה צחוק מצייץ, "כן, זה באמת נראה כאילו משהו נתקע בתחת."

מרגרט פתחה את תיק העזרה הראשונה שלה, שהיא, כפי שהיא טוענת, תמיד מחזיקה אצלה במיוחד למקרים כאלה,

הידועים גם בתור "מבריחני-בנים".

"את בטוחה לגבי זה?" נרתעתי לרגע, כשהיא השעינה אותי על אוסף הכריות הורוד שלי, ושלפה שפורפרת ירוקה.

"בטח. פשוט תשבי ותירגעי, ותוך שעה - וו-א-לה! לא יהיה זכר לאי הזה!"

"זה לא אי! " מרגרט גילגלה עיניים בקטע של מה-שיעשה-לך-טוב ושלפה בקבוק עם נוזל צהבהב.

עצמתי את עיניי לכמה רגעים ונרגעתי מעט. מרגרט יודעת מה היא עושה על בטוח,

היא זכרה את תקופת "מבריחני הבנים" שלה, היא הייתה נוראית ומרגרט הייתה נאלצת למצוא כל מני

שיטות להחביא אותם, כמו פוני, או פשוט לשים מסכה על כל הפרצוף ולטעון שמוסלמיות זה סקסי.

"אה, אמה?"

"כן?"

היה היסוס קל בקולה "זה לא מצליח לי, זה כאילו הוא נאבק בחזרה.."

קפצתי מהכריות ורצתי למראה.

המראה היה מזעזע

הוא גדל ונהיה אפילו יותר אדום ומסוכן. זה כבר לא תמרור עצור ולא אי. זה נשק גרעיני.

"אולי תבואי מחופשת?" מרגרט הציעה, עוד הצעה מטופשת כמו בדרך כלל.

"מחופשת?"

"כן, זה די האופנה היום, אני כל הזמן רואה בנות באות מחופשות לשפנפנות וכאלה."

נאנחתי.

"מרגרט! זאת מסיבה! של דניאל! אני לא יכולה שהוא יראה אותי - אני פשוט לא אלך בכלל! "

מרגרט החמיצה פנים "אחרי שהוא הזמין אותך במיוחד?! אמה - את יודעת כמה את דלוקה עליו, הזדמנות

כזאת לא תחזור! אם לא תבואי הוא יחשוב שאת לא מעוניינת ויעבור הלאה!"

17:30

למה תמיד לי קוראים הדברים האלה?

מרגרט הלכה אל ביתה וחזרה עם תחפושת של חתולה.

האמת זה דווקא היה חמוד: חצאית לבנה, זנב, זוג אוזניים ואף.

בחנתי את עצמי במראה כשניקולס, אח שלי, עבר במסדרון ונעצר, מביט בי בזעזוע.

"את לא הולכת עם זה, נכון?"

"ומה עם כן?"

הוא הביט בי כמה רגעים מופתע, כאילו הוא מנסה לעכל ואז צחק.

אני שונאת את זה כשהוא צוחק.

"חכי, אני אביא את המצלמה!"

"לך לעזאזל! זה סקסי!"

הוא הנהן, "זה יכל להיות סקסי. אבל לא כשזה עלייך."

"למה?"

"כי את אחותי. שום דבר לא סקסי עלייך."

ניקולס גדול ממני בשלוש שנים. הוא אחד הנערים הפופלרים באזור.

עם השיער הגולש והחיוך הכובש - כמו שכתבו מעריצות פאקצות באודם על הלוקר שלו.

תמיד היה לו סטייל והוא תמיד הגיע למסיבות הכי שוות.

עם העגיל חישוק שלו והבגדים הזרוקים שנראים כאילו חשב על כל פרט.

התעלמתי ממנו, חוזרת להתבונן במראה.

אני חייבת ללכת למסיבה.

ועדיף שאזכר כחתולה מטורפת מאשר תמרור עצור גרעיני.

אוי לי.

עוד 3 שעות למסיבה.

אני מתה. כל כך מתה.

המשך יבוא...