יסורים

אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואני מתביישת לספר כמה אכלתי בימים האחרונים.

59 ביום ראשון? מצחיק. 63+ במקרה הטוב. ואני חרדה, חרדה לראות את המספרים הלא הגיוניים האלה. הצוואר והפנים שלי מוצפים בשומן ואני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה. לא מוכנה להשלים עם המצב הזה.

כואב לי להזכר בימים ההם, הימים הקסומים שהיו שייכים לעצמות ולאיזושהי ישות מסתורית שיכלה לרעוב במשך ימים, להסתכל במראה ולהיות מרוצה. זאת שאמרה לא לאוכל, שהייתה מעבר לאנושי. אני כל כך רחוקה משם, אני נמצאת שנות אור משם, עשרות קילוגרמים משם. איך חוזרים למצב ההוא? איך מחזירים את דרך החשיבה ההיא? איך מתחילים מחדש וממשיכים עד הסוף? הרי אין משהו בעולם שיותר חשוב לי מהרזייה כרגע, אז למה אני מצליחה רק להשמין? למה אני מכאיבה לעצמי בכוונה?

ברור שאני לא אצא מחר, אני אפילו לא מסוגלת להתקלח היום. לא מסוגלת לראות את עצמי ערומה. אני רוצה למות כרגע, הכאב הזה הוא אמיתי. אני כל כך רוצה להפסיק להתקיים.

אני לא יכולה להמשיך לחיות בתוך הגוף הזה.

אני מתעוררת בבוקר וחולמת על צומות ממושכים, חולמת לחזור להיות הבחורה החלשה והרזה ההיא. אני מנסה למצוא את הדרך הנכונה עבורי ולא משנה על איזה שביל אני עולה, בסוף אני תמיד מגיעה למקרר. עם רעב חייתי.

הקטע המצחיק הוא שמחר אני שוב אהיה רעבה. אולי אפילו בעוד כמה שעות.

48 שעות צום. אני חייבת את זה על מנת להמשיך לנשום.

1  13  25  37

2  14  26  38

3  15  27  39

4  16  28  40

5  17  29  41

6  18  30  42

7  19  31  43

8  20  32  44

9  21  33  45

10 22  34  46

11 23  35  47

12 24  36  48

היום היה כל כך קשה וזה רק היום השני.

הייתה חריגה של בערך 50 קלוריות, אולי יותר. בדרך כלל כשאני חורגת או כשאני שוברת צום עם משהו קטנטן אני מתחילה לבלוס ללא שליטה. כי הרי אם חרגתי ב50 קלוריות מותר לי לחרוג גם ב200 ואז להוסיף עוד 300 ועוד 500, כי מה זה משנה? גם ככה יום שרוף. זאת גישה תבוסתנית ולא ראציונלית שאני חייבת להתנתק ממנה. יש הבדל ע-נ-ק בין 550 קלוריות לבין 2500, לעומת זאת ההבדל בין 200 ל0 הוא כמעט זניח. הכל בראש. הכל בראש. הכל בראש.

היום הצלחתי לשלוט בעצמי, אני לא יודעת איך ילך לי מחר. אני לא יודעת איך ילך לי עוד כמה דקות.

אני כל כך רעבה.

תכננתי לנסות לצמצם את כמות הקלוריות, לנסות את הABC המהולל אולי. אני מרגישה שאני לא מוכנה לזה עדיין, שעוד אין לי את השליטה העצמית הדרושה לכך ולכן אני אמשיך בתכנית ואצמד ל500 קלוריות עד סוף חופשת פסח.

נשקלתי היום- 61.9. אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. זה מספר כל כך... אבסורדי. אני מרגישה כל כך לא נוח בתוך המספר הזה. השקילה הבאה ביום ראשון ואני מייחלת לראות קידומת 5. המטרה לשקול 57 בסוף החופשה ואז להוריד לאט-לאט עוד 5 קילוגרמים, לא יותר.

שיהיה לכולנו בהצלחה,

האביב כבר כאן והקיץ מתקרב בצעדי ענק.

24/03- בוקר: יוגורט 0% תות וניל (50)

כמה שפחות, יותר טוב.

מחר שקילה למרות שלא צמתי. אכלתי כמו חזיר מורעב אתמול וזה הולך להתנקם בי מספרית אבל אני חייבת לדעת איפה אני עומדת.

אני אשקל מחר וביום ראשון ואז חופש פסח עד ה6/4 בו לא תהיה לי גישה למשקל וזה מצויין.

כעקרון עד סוף החופש אני מתכננת לאכול בסביבות ה300 קלוריות ביום, המקסימום יהיה 500. ואם יהיה בולמוס? (ואני יודעת שיהיה) ממשיכים כרגיל למחרת.

22/03- בוקר: יוגורט 0% תות שדה (50), דיאט קולה (5)

          צהריים: מרק נמס בכוס לייט בטעם ירקות (60), סנוויץ' המורכב מ2 פרוסות לחם קל וחצי עגבנייה (80+20)

          ערב: יוגורט 0% אננס (50) מרק נמס בכוס לייט בטעם ירקות (60), פרוסל לחם קל (40), לחמית שבולת שועל

                  (35), אשכולית אדומה (100)

                                                            סה"כ קלוריות: 500

23/03- בוקר: יוגורט 0% אפרסק (50), קפה עם חלב 1% בכוס קטנה (20)

          צהריים: ברנפלקס עם יוגורט 0% (180), יוגורט 0% בננה דבש (50)

          ערב: שניצל תירס לייט (100), פרוסת לחם קל (40), מרק נמס בכוס לייט בטעם תירס (60)

                  +כל מיני נישנושים שלא נספרו (50)

                                                           סה"כ קלוריות: 550

           משקל: 61.9

אני רוצה ללכת לישון ולישון ולישון. לבלות ימים על גבי ימים במיטה, בלי לראות אף אחד, בלי לדבר אל אף אחד. בלי להראות ובלי לחייך. בלי לאכול. אני רוצה להיות סגורה בחדר ושהאופציה לצאת ולאכול משהו תהיה לא קיימת.

חשבתי על זה ומישהו צריך להקים מוסד כזה בו נשים שרוצות לרזות יאשפזו את עצמן מרצונן החופשי ויאפשרו לצוות שם להרעיב אותן. אנחנו מאבדות שליטה על מה שנכנס לנו לתוך הפה כל הזמן, תארו לעצמכן תהליך הפוך בו את יכולה להיות רעבה כמה שבא לך ואף אחד לא יתן לך לאכול. צרות של עשירים? אני נגעלת מעצמי כשיוצא לי לנסח את המחשבות האלה.

החופש שלי מתחיל ביום ראשון הבא, עד אז אני אמורה לשרוד איכשהו. ולסתום את הפה.

פאק, כל יום נהיה יותר ויותר קשה.

לפעמים אני לא מצליחה לחייך ולפעמים אני לא מפסיקה לחייך, לא יודעת מה יותר גרוע כי בפנים אני כולי... בתוכי אני קרועה.

נראה לי שיש לי יותר מדי דברים להתמודד איתם עכשיו ואני לא בן אדם שמתמודד עם דברים. כשמשהו מאיים על היציבות המעורערת של העולם הפנימי שלי אני מנסה לשקוע כמה שיותר פנימה. נדמה לי שמתחיל להיווצר בתוכי חור שחור ואולי בגלל זה אני כל הזמן רעבה.

השומן, הבדידות והחרדה. באמת שזה יותר מדי, כבר שנים שלא יצא לי לחיות עם שלושתם בבת אחת ואף פעם לא בעוצמה כל כך חזקה. כל בוקר שמגיע קשה מנשוא, כל בוקר אני מתחרטת על קיומי. מנסה לא להשבר אבל זה בלתי נמנע, ברגע שזה חודר פנימה זה לא עוזב עד שאת מגיעה לשיא. אני מנסה להמשיך, בדרך שלי. אני רוצה להרעיב את עצמי ולא מצליחה,  אחרי 24 שעות שום דבר כבר לא חשוב לי, לא הגוף ולא הנפש. רק הרגע.

אני לא יודעת מה יהיה איתי.

לפעמים, אני מפחדת.

אני חושבת שאני רק משמינה.

אני יודעת שאני משמינה, אני רואה את זה ואני מרגישה את זה.

אין לי כוח.

אני כבר לא אוכלת כי אני רעבה, אני כל הזמן רעבה. אני גם לא אוכלת על מנת להתקיים, כבר מזמן אבד לי החשק להתעורר כל בוקר אל הגוף הזה והחיים האלה. אני אוכלת כי זה מה שנשאר, אני אוכלת מתוך הרגל. אני אוכלת כי פעם האכילה העניקה לי את האושר הרגעי הזה, האושר שברעב שבא לסיפוקו. עכשיו  הכל אחרת, אני אחרת ואני שמנה.

אני שמנה.

אני שמנה.

אני שמנה.

אני שמנה.

וכן, זה מעציב אותי. זה מעציב אותי ברמה אותה אני לא מצליחה לתאר.

נמאס לי לבכות, נמאס לי להשבר ולהרים את עצמי רק כדי להשבר שוב לרסיסים קטנים יותר. ולהשמין עוד.

אני לא יודעת אם רזון יהפוך אותי למאושרת אבל אני יודעת שכשאני אהיה רזה אני אהיה פחות עצובה כי איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי רזה מבין כל הילדות השמנות שהיית? ויודעים מה? רזון יהפוך אותי למאושרת! כן, זאת מחלת הנפש הכי שטחית שקיימת והכי מופנמת, הכי... פרדוקסלית.

אני לא יכולה להתמודד עם כל השאר עכשיו, אני רוצה רק להרעיב את עצמי ולראות את המספרים יורדים. לחזור להיות אם לא אותה הילדה המאושרת אז לפחות לאותו הגוף.

אני אוכל עכשיו יוגורט 0% ואפצח בצום.

חחח... עזבו את היוגורט. לא מגיע לי  יוגורט, לא במשקל הזה.

צום מעכשיו ועד יום שלישי בבוקר. קפה ומשקאות דיאט ללא הגבלה. סך הכל 60 שעות. זה כלום, כבר עמדתי בצומות ארוכים יותר. ביום שלישי אני אשקל ועד אז אני לא מתקרבת למשקל!! זה רק ישבור אותי. במה הצום הזה שונה מהצומות האחרים אותם שברתי בצורה מבישה וגועלית? הפעם, אין לי ברירה.

הפעם אני אצליח.

מעכשיו המספרים רק יורדים. אני צמה עד 57 קילוגרמים, ארוחות קטנטנות בין צום לצום וכשששת הקילוגרמים האלה ירדו אני

כבר אראה מה אעשה בהמשך.

נשברתי מאות פעמים, עד כאן.

עכשיו הכל הולך להשתנות.

60  47  34  21  8

59  46  33  20  7

58  45  32  19  6

57  44  31  18  5

56  43  30  17  4

55  42  29  16  3

54  41  28  15  2

53  40  27  14  1

52  39  26  13

51  38  25  12

50  37  24  11

49  36  23  10

48  35  22  9