~סיפורים בהמשכים!~

שאאלום אנשים חביבים :)

אני לא יודעת עם להיות שמחה לבשר לכן או להיות עצובה..

אבל אני אבשר בכל זאת-סוף הסיפור כבר כתוב ונשארו עוד ארבעה פרקים יחד עם הפרק שאני מעלה עכשיו.

אני באמת מקווה שתואהבו את הסיום אבל עכשיו

אני מעדיפה לא להקדים את הבשורות ולכן אני מקווה שתואהבו את פרק 19 :)

אז בבקשה.. D:

רגע אחד ,לפני הפרק-זה באמת חשוב.

תכתבו לי עכשיו בתגובות מי רוצה שאני ארשום אותו בקבועים ומי לא כי מפרק 20 אני לא מודיעה למי שלא רשום בקבועים.

פרק 19-ההצלה חלק א'.

"אמא ,מצאו אותה. עוד חצי שעה אנחנו יוצאים להוציא אותה משם." רוני אמר לאימו בטלפון.

"אנחנו?! מה זאת אומרת אנחנו?! אתה יוצא גם?" אורלי נשמעה מודאגת.

"כן אמא. אני רוצה גם להיות שם." אמר רוני.

"מותק שלי ,ואם יקרה לך משהו?!" היא ניסתה לשכנע אותו לתת למקצוענים לעשות את העבודה ,אבל רוני היה עקשן מידי ,"אמא אני יוצא וזהו!"

"אוקיי. אוקיי רוני. בהצלחה לך חמוד. ותשמור על עצמך!" אמרה ,נכנעת.

"ברור אמא. ואל תדאגי ,נוציא אותה משם." אמר וניתק.

"טוב כולם. אתם יודעים מה צריך לעשות. תעשו בדיקות אחרונות ,חמש דקות אתם על הרכבים." רפאל חילק הוראות והאנשים שלו עשו הכל כמו שצריך ,ממש כמו רובוטים.

"ביי רוני. תשמור על עצמך." נועם נשקה על לחיו של רוני אך הוא סחף אותה לנשיקה חושנית.

"ביי נועם." חייך ויצא מהבית. כל השאר יצאו אחריו ,עמוסים נשקים ,אוזניות וכו'. נועם עלתה לקומה השנייה ונעמדה על יד ערן ורפאל שהביטו על שלושה מסכים ענקיים שהראו כל מה שראו הבחורים. היא התמקמה על כיסא והביטה אף היא ,מפוחדת מעט אך שמחה שסוף סוף רותם תחזור הביתה.

~

התעוררתי למשמע צעקות חזקות מבחוץ. נשמע שרבו שם שני גברים. קמתי מהר וחיפשתי חלון להציץ דרכו החוצה. לבסוף מצאתי חלון זכוכית קטן שהיה מכוסה בוילון בלוי. הזזתי את הוילון הצידה וראיתי תצפית ברורה על בית. הבית נראה כמו בית נופש כזה מהסרטים ,עם רעפים מעץ ווילונות לבנים מחסים את החלונות הגדולים לאורך כל הקומה הראשונה. שמעתי דלת נטרקת אבל אי אפשר היה לראות את פתח הבית. בחנתי את הגינה וראיתי המון גברים מסתובבים בחוץ ,חלקם לבושים חליפות וחלקם בסתם ג'ינסים וגופיות סבא. לפתע שמעתי קולות מהחדר מולי. ניסיתי לראות את החלון של אותו חדר אבל ראיתי רק חצי מימנו ,אך את הצעקות שמעתי. בין שתפי המילים הצלחתי לקלוט כמה מילים בבירור. המילה 'פושע' נקלטה באוזניי ,וגם 'אבא'. ולבסוף שמעתי מילה מוכרת לי מאוד. שם בעצם ,שם מוכר לי מאוד-'דין'. דין?! איזה דין?! דין דניאלוב?! אין מצב! אז דין נמצא עכשיו בבית ממולי וקשור איכשהו לחוטפים שלי?! משהו פה לא מסתדר לי. בעצם?! הרבה ,לא משהו אחד. לפתע שמעתי את דלת המרתף נפתחת. כיסיתי מהר את החלון הקטנטן ונשענתי על הקיר ליד ,שלא יהיה קרוב מידי לחלון שמצאתי. שמעתי צעדים במדרגות ואז ראיתי את דמותו של בן. נו ,הנער ההוא בן ה-19 ,עם האקדח. הוא התיישב על המדרגות ,מחזיר בידו בקבוק בירה. אוקיי ,מוזר. הוא פשוט ישב ושתק. וכמובן הביט בי במבט בוחן.

"רוצה אולי פוסטר?! חתימה?!" הוא עיצבן אותי נורא.

"את מוזמנת." לפתע הוא קם והוריד את חולצתו הקצרה ,מוציא עט מכיסו.

"אהה." זה כל מה שיצא לי למראה הגוף שלו. היה לו גוף נאה ,אני חייבת לציין. אפילו מאוד. הוא לא היה שרירי במיוחד אבל הוא היה שזוף כזה ,נראה נחמד. פאק ,על מה אני חושבת?! הוא רוצח! או מה שזה לא יהיה. גם אם הוא נראה טוב ,הוא זבל של בן אדם!

"את חותמת או מה?!" הוא סובב אליי את גבו וראיתי שיש לו צלקת על הכתף. צלקת מכדור רובה.

"לא הייתי רצינית את יודע.." אמרתי לבסוף.

"גם אני לא. מה את סתומה?! נראה לך שאני אתן לך לחתום לי על הגב?!" אמר וגיחך ,מכניס את העט לכיס אבל לא לובש את חולצתו. טוב.. אוקי.. פריק!

"דפוק." סיננתי מבין שיניי. פניתי לחדר הסמוך בו ישבו לילך הזאת ואחיה עופר. מסתבר שגם הם נרדמו ,בדיוק כמוני. ואז הרגשתי ידיים קרות הודפות אותי לקיר. בן תפס אותי וניצמד אליי חזק ,לא נותן לי לברוח.

"אמרת משהו ילדונת?!" חייך חיוך שובב.

"תעוף מימני ,טינופת." ניסיתי להעיף אותי מימני אבל הוא היה חזק יחסית למבנה גופו הצנום.

"אל תנסי אפילו יפיופה. חבל על הגוף היפה שלך." אמר ,מלטף את פניי ברכות.

"איכס י'סוטה אחד. תעזוב אותי כבר." ניסיתי להשתחרר שנית ופתאום הוא הפסיק להצמיד אותי לקיר ומרוב הכוח שהשקעתי בדחיפה נפלנו יחד על הריצפה ,אני מעליו. לרגע אף אחד לא זז. לא נשמע ציוץ ציפור אפילו. הבטתי בתוך עיניו ומשהו הפריע לי שם ,משהו הפריע לו שם בעצם. היה לו משהו על הלב. לאחר עוד רגע התעשתתי וקמתי מימנו במהירות ,פונה לכיוון המדרגות. טוב שהוא לא ניסה לאנוס אותי לפי רגע?! אך בן היה גם זריז להפליא ותפס בידי ,מושיב אותי על המדרגות ולא נותן לי להמשיך לעלות.

"אתה נהנה לשחק אותי?! אני לא מבינה. זה מעביר לך את הזמן או משו?!" נמאס לי כבר לברוח מימנו ,לנסות לנהל איתו שיחות ,מהנחמדות שלו ופתאום מהאגרסיביות. הוא דפוק כזה ,מוזר אפילו הייתי אומרת.

"האמת?! כן. זה באמת מעביר לי את הזמן אבל בתכלס גם לא הייתי עושה לך כלום. אני רק נהנה לראות את המבט המבוהל על הפנים שלך בכל פעם כשאני שולח יד לאקדח שלי או כשאני מתקרב אלייך יותר מידי." גיחך בינו לבין עצמו.

"אני שמחה שהפחד שלי משעשע אותך." נשענתי על הקיר ונאנחתי. אני רוצה הביתה! לא רוצה להיות בחור המסריח הזה! דמעה קטנה זלגה לי במורד הלחי.

"רק אל תבכי ,בסדר?!" מסתבר שבן הבחין בה.

"לא בוכה." ניגבתי מהר את הדמעה ,כאילו לא הייתה שם בכלל.

"בטח. לא בוכה. כולם בוכים ילדונת." אמר לאחר רגע של מחשבה מצידו.

"תפסיק כבר לקרוא לי ילדונת ,בן." אמרתי לו. נמאס לי שהוא קורא לי ככה. זה או ילדונת או יפיופה. מה ,אין לי שם?! אידיוט אחד!

"את לא אמרת לי איך קוראים לך." אמר בקול שקט.

"רותם." עניתי.

"אז רותם. נחמד לדעת שאת כבר יודעת את השם שלי." חייך אליי שוב.

"אתה מוזר ,אתה יודע. איך הגעת בכלל למצב של לשבת כאן עם החטופה של הבוס שלך?!" שאלתי אותו. לכם זה לא נשמע מוזר שהוא מבלה איתי כל כך הרבה זמן??!

"ככה יצא." זה כל מה שהוא אמר.

"אוקיי. תגיד לי משו ,מי זה מי שחטף אותי?? בכלל לא ראיתי אותו עדיין." שאלתי מתוך סקרנות ,לא באמת מצפה לתשובה.

"מאפיונר אחד שמסתבר שיש לו עניינים לסגור עם אבא שלך." אמר בן.

"הוא לא אבא שלי." עניתי ,כעוסה מאט.

"הוא כן. ואת לא יכולה לעשות עם זה כלום." הוא הביט בחלל הריק של החדר ואז סובב את מבטו אליי ,"ליאו. ליאו דניאלוב." אמר.

"ליאו דניאלוב?! דניאלוב אמרת?!" הייתי המומה. דניאלוב?! השם משפחה של דין זה דניאלוב. עכשיו הייתי בטוחה שאותו דין שנמצא בתוך הבית זה דין דניאלוב!

"כן ,למה את המומה כל כך?!" גיחך.

"כי אני מכירה את האיש. הייתי אצלו בבית לפני כמה ימים הוא דיבר איתי יפה והתייחס נורא נחמד." עניתי בקול חלש ,עדיין המומה מהידיעה.

"צירוף מקרים מפחיד." אמר בן וגיחך שוב.

~

הם התקרבו ליעד-בית נופש בצפון ,עמוק בתוך יער בין אלפי עצים. בערך 10 ק"מ לפני השערים למקום הם החנו את המוכניות שלהם בפתח מערה מכוסה סבך שיחים שמצאו לפני זמן קצר.

"כולם יודעים את התוכנית?!" שאל רפאל דרך האוזניות. כל 16 החברה הנהנו לאות אישור ,כאילו רפאל עומד מולם ורואה זאת. אך רפאל באמת ראה זאת ופנה אל רוני ,"אתה תיצמד אל הבחורים שהולכים לפרוץ את המרתף בו נמצאת רותם והילדים האחרים. כל השאר יודעים מה לעשות." המפקד של המשימה פקד על הבחורים לאן לפנות ,כיוון אותם עם הידיים למקומות הדרושים.

"בוא איתנו." אמר המפקד לרוני ללא קול וזה רץ אחריהם.

התוכנית לשחרור החטופים יצאה לפעולה.

^^^^^^^^

זהו לבינתיים ^__^

אני באמת אשתדל להעלות פרק בסופ"ש.

תגיבו =)(=

טליה.