~סיפורים בהמשכים!~

פרק 22 ואחרון-סוף פסוק.

לאחר שבוע.

"מר דניאלוב. קום בבקשה." השופט בבית המפשט אמר לאחר שהכריע את גזר הדין. ליאו דניאלוב קם.

"אתה ,ליאו דניאלוב ,נמצאת אשם בסעיף 3243-להלן חטיפת קטינים. בסעיף 4981-להלן שוחד וסחיטה באיומים. ובסעיף 5720-להלן רצח. אתה תרצה 35 שנות מעצר בכלא השיטה." שופט הקריא את פסק הדין ואני הבטתי בפניו של ליאו. הפעם הוא לא היה מרוצה מעצמו ולא חייך בגאוותנות.

"סוף הדיון. תיק מספר 739480 נסגר." השופט קם ויצא מהאולם. לאחר מכן כל היושבים באולם החלו להתפזר ובין ההמון ראיתי איך מוציאים את ליאו מהמקום.

"בואי מתוקה שלי." אמא שלי חיבקה אותי ויצאנו מאולם.

"כן אמא." חייכתי והחזקתי את רוני. הוא עדיין היה פצוע אבל כבר שוחרר מבית החולים לפני שלושה ימים. מרחוק ראיתי את דין ואמא שלו.

"אמא ,תחכו לי רק דקה ,בסדר?!" אמרתי ופניתי לכיוונם.

"אני מצטערת." ניגשתי אל אימו של דין וחייכתי אלייה חיוך מנחם.

"אין לך על מה רותם." אמרה האישה וליטפה את כתפי.

"יכול להיות שאין לי באמת על מה. אבל אני עדיין מצטערת שאת צריכה לעבור את זה." חייכתי אלייה בנימוס. יצאנו מבית המשפט-אני ,אמא שלי ,רוני ,דין ,אמא שלו ,לילך ועופר וכמובן אבא שלי. עלינו על המכוניות ופנינו כולם אלינו הביתה ,אמא שלי הזמינה את כולם לכוס קפה ועוגיות.

האמת ,אני ממש השתנתי בעקבות האירועים האחרונים. נהייתי יותר רגועה ,אני מדברת יותר יפה לכולם וכבר לא שונאת את אמא שלי. אנחנו דווקא מסתדרות עכשיו. גם העניינים עם אבא שלי מסתדרים לצד הטוב ,הוא ואמא מחדשים קשרים ומאוד יכול להיות שאני ,עופר ולילך בקרוב נהיה משפחה.

אני ודין ביחד. למרות כל הטלאות שעברנו מאז שהכרנו. מי זוכר בכלל את הפגישה הראשונה שלנו. מתי שהתפרצתי לחדר המנהלת ליאורה בדיוק בזמן שליאו ואישתו רשמו את דין לבית הספר. מוזר ,נראה כאילו עבר נצח מאז ,אבל בעצם עברו רק שבועיים שלושה.

ברגע שראיתי את נועם ,הייתי המומה שהיא חזרה מאנגליה ברגע ששמעה על החטיפה שלי. היא חברה כל כך מדהימה. מה הייתי עושה בלעדיה?! הייתי מופתעת עוד יותר שרוני ונועם ביחד. אני שמחה בשבילם מאוד.

עידו?! עידו הגיע אליי הביתה לפני יומיים כאילו כלום לא קרה ונישק אותי ברגע שפתחתי את הדלת. נסחפנו לנשיקה סוערת והוא התחיל להפשיט אותי. כאן הייתה הטעות שלו ,רוני היה בבית מכיוון שרק יום קודם לכן השתחרר מבית החולים. וכאשר הוא ירד למטה וראה את עידו מנסה להפשיט אותי ,הוא צרח עליו כמו משוגע והבריח אותו. מסתבר שעידו לא באמת הרגיש משהו אליי ,סתם רצה להשכיב אותי. מאז לא ראיתי אותו יותר.

אלינור כל כך התאכזבה מזה שדין ואני ביחד עד שכמעט התחילה לבכות. אבל מדהים כמה מהר הזונה הזאת מסוגלת להתגבר. עוד באותו יום ראיתי אותה מתמזמזת עם איזה אחד מ-י"א במחששה.

וזהו אני חושבת. החיים שלי חוזרים למסלולם אבל למסלול הטוב והנכון יותר.

אני מרגישה שהשינוי שעברתי ,הוא שינוי לטובה. התחלתי ללמוד ולהשקיע. להעריך את האנשים מסביבי ולהיות פחות אדישה ואכזרית למצבים מסוימים. כמובן שאני לא כל כך שונה ממה שהייתי פעם ,אבל גם שונה כל כך שיש כאלה שלא יזהו אותי.