~סיפורים בהמשכים!~

פרק 1

"לילי ,תדאגי בבקשה לשולחן 7. הם מחכים לתפריטים כבר חצי שעה." יצאתי ממשרדי ובחנתי את הלקוחות שלנו. לילי מיד ניגשה לשולחן מספר 7 והגישה תפריטים. הזוג שישב שם לא נראה מרוצה במיוחד.

פניתי מיד לשולחן שלהם ,"שלום רבותיי. הכל בסדר? אתם מרוצים מהשירות?" חייכתי את החיוך הכובש שלי.

"האמת שלא ממש. חיכינו הרבה זמן עד שמלצרית באמת ניגשה אלינו." הבחורה אמרה בפרצוף כעוס למדי.

"ואני באמת מצטערת על זה. פשוט כמו שמתם לב בטח ,יש עכשיו שעת עומס ויש מחסור קטן במלצרים." הנפתי את ידי אל בית הקפה ,"אבל האם אני יכולה להציע לכם ארוחה עסקית על חשבון הבית?" הצעתי בחיוך ,אני לא אוהבת כשיש סועדים לא מרוצים בבית הקפה שלי.

"תודה רבה. אנחנו באמת נשמח." הפעם הגבר ענה והזוג חייך. הם היו מרוצים.

"טוב רבותיי. הארוחה מגיעה מיד." עזבתי את השולחן שלהם בחיוך ,מרוצה מזה שלא גרמתי ללקוחות לברוח בריצה.

"אורן ,תגיד לטבחים להכין ארוחה עסקית לזוג. ושיהיה זריז." אמרתי למלצר הראשון שנקלע בדרכי.

"כמובן עדי." אורן פנה מיד למטבח ואני פניתי חזרה למשרד שלי ,לטפל בכמה תיקים שהגיעו רק הבוקר מהבנק.

*****

 אני עדי לורין. בת 22 עוד פחות מחודש. לפני כמעט שנה סיימתי צבא ואבי ,כמתנה לסיום שנות השירות שלי למדינה ,קנה לי בית קפה בטיילת בתל אביב. אז עכשיו אתם יודעים שאני גם מנהלת בית קפה-'קפה לוראנסו'. לפני חצי שנה התחלתי ללמוד משפטים. אני רוצה להיות עורכת דין פלילית אבל עד אז יש עוד הרבה זמן. בינתיים אני מבלה בבית הקפה ,מבקרת במקומות שונים בעולם וחייה לי בדירת שלושה חדרים בשנקין בתל אביב. אבא שלי ,אבי לורין ,מנהל חברת הייטק לייצור מחשבים בארץ וגר כרגע לבד ,בוילה גדולה בהרצליה. אמא שלי ואבי התגרשו כאשר הייתי בת 17 ועכשיו אימי גרה בצפון הארץ והקימה לעצמה משפחה חדשה. בהתחלה הפריע לי לנסוע כל כמה זמן לצפון ואז חזרה לבית אבי אבל כבר מזמן התרגלתי למצב ועכשיו אני די מרוצה. אני אוהבת מאוד את אבי וגם את אמא שלי ואני שמחה שעכשיו טוב להם. רגע ,יש עוד דבר אחד חשוב שאתם צריכים לדעת עליי-אני לא מאמינה באהבה. מבחינתי אהבה היא דבר שטותי ומיותר. הלב שלי כבר מזמן חסין לדברים מסוג זה ואני מעדיפה ידידים וחברות על פני בן זוג.

*****

קראתי בעיון את המסמכים כשלפתע נשמע דפיקה על דלת משרדי.

"כן ,יבוא." המשכתי לעיין בחוברות הדפים שהיו פזורות על שולחני בחוסר סדר.

"עדידוש." שיר התפרצה לחדר עמוסה בשקיות ולבושה בבגדים חדשים.

"שירוש שלי." קמתי וחיבקתי את חברתי הטובה ,"וואי ,יפה עלייך השמלה." החמאתי לה לאחר ששיחרה אותי מהחיבוק ובחנתי את השמלה חדשה שרכשה.

"כן?! את אוהבת?" היא עשתה מין סיבוב כזה ,מציגה בפניי את השמלה.

"כמובן שאני אוהבת. בואי שבי." חזרתי אל מאחורי שולחן העבודה שלי בזמן ששיר הניחה את השקיות על יד הדלת והתיישבה אף היא.

"אז מה את מספרת לי ,חברה?" שיר התרווחה בכיסא בעודה צופה בי קוראת את המסמכים.

"שום דבר חדש. עמוסה כרגיל. הגעתי ב-9 לכאן ועד עכשיו לא יצאתי להפסקה אפילו. כל כך הרבה מסמכים שאני עוד שנייה נקברת תחת כל זה." הצבעתי את הערמות המונחות מולי.

"כן. אני רואה שאת לא נחה לרגע." שיר תפחה קלות על ערמה אחת ולקחה לידה חוברת דפים ,מעיינת בה. אבא של שיר רואה החשבון של אבי. רואה חשבון מאוד ידוע בארץ. יש לו משרדים בכל מקום אפשרי ,אז לשיר לא חסר דבר אבל היא לא מתעצלת ולומדת אף היא למקצוע-מעצבת פנים. שיר אוהבת את כל הדברים האלה וגם יש לה טעם ממש טוב ככה שהיא יודעת מה היא עושה.

"ועוד הראיונות עבודה האלה מתישים אותי. מהבוקר היו לי כבר חמישה ראיונות ומתוכם הייתה רק אחת עם ניסיון קודם. היא השאירה לי פרטים על הארונית ,שם." הצבעתי על קלסר שקוף על יד עציץ קטן על הארונית. שיר קמה ולקחה לידה את הקלסר.

"היא נשמעת מאוד מקצועית ,ה.. מעיין הזאת." שיר קראה את הפרטים לה.

"כן. היחידה שבאמת יש לה סיכוי אצלי." אמרתי ,מקליקה על המקלדת.

"את ממש מקפידה על איכות ,את יודעת?! תרפי קצת. לא יקרא כלום אם תקבלי לעבודה מישהו ללא ניסיון קודם." שיר הניחה את הקלסר על הארונית חזרה והביטה בי.

"כן יקרא שיר. אני לא רוצה פאשלות. אני רוצה בשבילי את העובדים הטובים ביותר. מי כמוך יודעת שעדיף מוצרים בעלי איכות גבוהה בלבד." הבטתי בה חזרה.

"נכון. אבל את משווה את האנשים כאן למוצרים?" היא הביטה סביבה ,כאילו מראה על אנשים בחדר אך בעצם ידעתי שהתכוונה לעובדים בחוץ.

"את יודעת שאני אוהבת אנשים על רמה." נאנחתי בחיוך.

"אני יודעת.. יודעת.. את יודעת מה את צריכה?!" לפתע עיניה נצצו בשמחה.

"מה?" שאלתי בגלגול עיניים. אני מכירה את המבט הזה שלה ,יש לה רעיון.

"את צריכה לקחת חופש. להשתחרר. היום בערב אנחנו הולכות למועדון ולא אכפת לי מה את חושבת." שיר קמה ופנתה לכיוון הדלת.

"אוקיי ,אוקיי." גיחכתי. כשיש לה רעיון אי אפשר לעצור בעדה ,"לאן את?" שאלתי כשראיתי שהיא מרימה את השקיות שלה ומתכננת לצאת.

"הביתה ואז למספרה. אני חייבת להראות מושלם ,לא?!" צחקה.

"כמובן שחייבת." צחקתי גם אני.

"וגם נראה לי שהקפה שהזמנתי כבר מזמן מוכן." היא פתחה את הדלת והתכוננה להיפרד לשלום אך קטעתי אותה-"אז אני באה איתך. גם ככה נמאס לי כבר לשבת במשרד כל היום. כבר חמש אחר הצהוריים ואני שמונה שעות כאן." לקחתי מהר את התיק שלי ונעלתי אחרינו את המשרד.

"דן ,תפקח עין על הנעשה. ותסגרו ב-11. אני סומכת עלייך." אמרתי לסגן שלי לפני שיצאנו מהקפה.

"שמעתם אותה אנשים. יאלה ,זריז. מנות לשולחות. לקחת הזמנות. טיק טק כמו שעון." דן נעמד מאחורי הדלפק ועיין בהזמנות.

"הוא מלחיץ אותי." אמרה שיר בעוד יצאנו מהקפה ותפסנו מונית.