חזרתי מלילה של שתיה אינטנסיבית שגרר עוד יום דומה והתעוררתי לבוקר שחור. עמדתי מעל האסלה ולא הצלחתי להשתין. הגוף שלי בער ומולי במראה עמד מישהו לא מוכר שבהה בי בעיניים מיימיות ולא היה לו מה להגיד לי. הרגשתי כמו הבנאדם הכי בודד בעולם. חשבתי שזה לא יכול לקרות רק לי כי בטוח שאיפושהו יש עוד מישהו שגם מרגיש ככה, כל כך בודד. קיוויתי שהמישהו הזה ידבר איתי.

זה קרה לפני שבוע והייתי בטוח שאני הולך למות.

שכבתי בסלון על ספה קצרה מידי ונשענתי על כרית לא נוחה מידי והתכסתי בסדין. בהיתי במשהו בטלוויזיה ענקית וקפאתי מקור ורעדתי וגוועתי ברעב. אוכל לא היה חסר אבל כל מה שהכנסתי לפה מיד הוחזר בהקאה לשירותים (רק בסרטים מקיאים בכיורים). פחדתי לאכול ופחדתי לקום מהמיטה. השתדלתי לא לקום כי הייתי חלש ולא רציתי שראשי ייחבט ברצפה וששם ייגמר הסיפור. אם כבר למות אז לפחות על כרית, עד כמה שהיא נוחה. רק על זה חשבתי. אם כבר למות אז בנוחות.

השארתי את הדלת פתוחה ואפילו כתבתי פתק על הדלת עם מספר הטלפון של ההורים שלי. הייתי בטוח שאני עומד למות. הייתי בטוח שגמרתי.

יכולתי לדבר עם אנשים. עם חברים. אני יודע, לבקש עזרה. אבל לא רציתי. נראה לי שרציתי למות. שכבתי שם מקופל על הספה הקצרה הזאת, רועד מתחת לסדין הצבעוני המכוער הזה ולא רציתי לדבר עם אף אחד. מידי פעם משהו הרים אותי לאסלה והקאתי קצת חומצה צהובה ששרפה לי את הכיבה ונקרעו לי כל השרירים בפנים. אני בדרך למוות, על זה חשבתי. לבשתי חולצה לבנה.

שתיתי מים והקאתי גם אותם. הכיבה שלי התנגדה. גם היא לא רצתה אף אחד.אחרי הכל, מי ברז של תל אביב, אני יכול להבין אותה. היא מוכנה למינימום פילטר בריטה. אני יכול להבין אותה. רק ישבתי או התהלכתי הלוך וחזור ופשוט חיכיתי.

הצתי סגריה. אני לא אוהב לעשן בלי לשתות אבל רציתי להכניס משהו, אבל שוב הקאתי. לא הקאתי עשן. שוב מיצי כיבה צהובים ומרים. שתיתי מים, הכנתי תה. הקאתי גם את זה. שכבתי גב על הספה הקצרה וניסיתי להישען על הכרית ובשתי הזרועות עטפתי את הלב ולחצתי עליו ופשוט חיכיתי, חיכיתי שיבגוד בי. אבל הוא דפק לאט. בקצב סדיר. כאילו אמר לי שיהיה בסדר. ושהכל באמת בסדר וזה רק הגוף ושאין מה לדאוג לו. הצמדתי אצבע לצוואר והדופק טס, כאילו שחיית פרא רודפת אחרי. שכבתי שם. פשוט שכבתי והזעתי. הלב בשלו אבל הדופק טס. הצלחתי לדדות למקלחת קרה ורעדתי והרגשתי כמו הבנאדם הכי בודד ואומלל בעולם. נראה לי שנרדמתי לכמה שעות. זלגו לי דמעות מהעיניים אבל לא בכיתי. הדמעות פשוט זלגו. הגוף בכה, לא אני.

כשהתעוררתי, שוב שקלתי להתקשר למישהו. היה לי קר והיה לי חם. הייתי מצונן ואז לא הייתי מצונן. קפאתי מקור ואז מתתי מחום. חוויתי מתקפה של ניגודים אבל עדיין אחזתי בלב בשתי הידיים. חיכיתי. לא יודע למה. בעצם אני יודע למה.

אני חושב שהגיע הבוקר ופתאום רציתי לשתות טרופית קרה. אבל כל מה שהיה לי זה מים. תקוע בדרום תל אביב ואני אמור לכתוב ועם המים האלה. מה זה הטעם הזה של המים ומה עם החרא הזה של לכתוב, הרי כתבו הכל. גם אנשים כבר חיו את הכל, אז מה זה לחיות? אני לא יודע. אבל אסור שזה יהיה ככה לפחות.

היה לי רע. ניסיתי לעצום עיניים ולתת לחיי לעבור מול עיניי אבל זה הפחיד אותי. פחדתי שחיי ירוצו כמו סרט סטודנטים דל תקציב ועוד עם הפסקת סיגריית סתם. פתאום התעוררתי בקפיצה מהכורסא. זינקתי. בדקתי מה השעה בחוץ. לא הייתי בטוח. הדלקתי את הקומקום והלכתי ושוב להקיא אבל לא היה לי את מה.

הטלפון צלצל. ישמעל. החבר הכי טוב שלי.

“אחי, רע לי. אני בודד", הוא אמר.

“מה קרה?", שאלתי.

“אני יכול לבוא?”

אמרתי שכן.

הלכתי למכולת וקניתי חלב וכמה בירות.

שתינו קפה שחור ואכלנו עוגיות ואז בירה.

ישבנו ודיברנו.

עבר לו.

וגם לי.