|
| 8/2005
פאק טלאק פאק. מי שם??
קצת אחרי שהלכתי לישון נשמעה דפיקה בדלת: "פא פא פא" (יש לי דלת מצ'וקמקת שלא עושה "טוק"). צעקתי מתוך השמיכה: "מה??" אבל יצא לי מה עמום כזה, כאילו שלא הייתי בטוח אם זאת מציאות או חלום. "זה ישראל" הוא צועק מעבר לדיקט. "מה אתה רוצה?" "אתה חייב לעזור לי, כאסח מת", "מי מת" אני שואל ותו"כ מעקל את הבשורה וגם בשביל למשוך קצת זמן כי קמתי מהמיטה. "כאסח! הוא מת". אני פותח את הדלת והוא עומד מולי בפרצוף תפוס. "ת'שמע ישראל, אם הוא כבר מת אז איך אני יכול לעזור לך בשעה מטורפת כזאת שחשבתי שקיימת רק בערב?". אני מתחכם סתם, כי ככה אני (אפילו בשעת מוות). "ראיתי אותו נופל, הוא התמוטט לי מול העיניים". "אתה רוצה קפה?" אני שואל אותו, כי מה כבר אפשר להגיד למישהו שאיבד כלב? "לא, עזוב אותי מקפה, אתה חייב לעזור לי להיפטר ממנו". "אני לא חייב כלום, ובטח שלא להרים כלבים מתים על הבוקר. השתגעת?" כרובי, בוא תעזור לי, רק אתה ער עכשיו". הייתי יכול להתפוצץ מהמשפט הזה, בחיי. אבל ישראל הזה קצת לא בסדר, הוא בן 30 בערך ויש לו שכל של בן 10. אז לפעמים אני יושב איתו ואנחנו מדברים על החיים, פעם הוא אמר לי שאני נותן לו להרגיש כמו בן אדם רגיל. אבל היום הוא עבר את כל הגבולות עם היציאה הזאת. "ישראל תעזוב אותי בשקט, לך הביתה ותחייג 106 מהטלפון, הם יבוא לקחת אותו. בטוח שיש להם זמן, לא כל יום מת למישהו כלב. אני סוגר את הדלת והוא ממלמל משהו על למצוא כלב חדש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
