|
| 8/2005
אני כותב שוב
כל הפרישה הזאת התחילה בגלל מבט אחד חטוף במראה. כשיצאתי מהבית ביום ההוא, הלכתי לרכב והתיישבתי, וכל מה שהיה לי בראש זה הזיכרון של הבבואה שלי מהמראה. אני זוכר במדויק את המחשבות שלי מאותו יום, חשבתי על הסוף, מי לא חושב על הסוף? רציתי להשמיד את הכל, גם את עצמי. אבל ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שאני דוחה את רעיון המוות על הסף, משתי סיבות: האחת- אין בזה שום חידוש, ומה גם שנותרו בי כמויות אדירות של סקרנות, סקרנות טבעית על המשכיות. השנייה- עניין השליחות שמעסיק את כולם.
אז ישבתי לי שם ברכב החדש, בלי מזגן, בחלונות סגורים, רדיו כבוי ופשוט ישבתי מבלי לזוז. כל מה שיכולתי לראות זה רק את הפרצוף שלי שנגנב לפני רגע מהמראה. אני יושב שם וכלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי על שום דבר מלבד על עצמי. אז אני מתבשל בתוך הרכב והמוח שלי לא מגיב, רציתי להיגמר שם במקום. והכי מוזר זה שכאילו חיכיתי למשהו, משהו שיבוא וייקח אותי למקום אחר. כל מקום. העיקר שיחליפו לי מחשבה. שימחקו לי את הזיכרונות, הרעים והטובים, הייתי מוכן לוותר על הכל באותה שנייה. ישבתי ככה במשך דקות ארוכות עד שיצאתי מהרכב. השארתי את הדלת פתוחה, הורדתי את החולצה, הנעלים והג'ינס ונכנסתי למקלחת. נתתי לעצמי שטיפה של מים קפואים שהשתלבו עם הדמעות ורק אז השתחררה לי המחשבה. חזרתי לעצמי. עברו עלי ימים לא קלים של שעמום פילוסופי ועכשיו אני הולך למזוג לי משהו. כי ככה אני. ובלי השתיה לא הייתה לי שום מחשבה הגיונית והייתי משתגע מזמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
