|
| 9/2005
"צירוף מקרים זאת הדרך של אלוהים להישאר אנונימי"
אחח, איזה חיים מוזרים, או שלא קורה כלום או שקורים דברים שזורקים עלינו אינסוף סימני שאלה. להלן, הקדמה: אמא שלי קנתה רכב לפני כמה שנים, והמשפט הראשון שיצא ממני ברגע שראיתי אותו היה "רובר זה אוטו של פראיירים". זה נכון שהוא איכותי אבל הוא גם מאוד בריטי (משום מה זה אומר שיש לו "סגנון"), ואם אני יכול להגיד משהו על בריטים, זה שאין לצנונים האלה שום חוש טכני. הם צריכים להישאר מול המראה ולהתאמן על המבט הקר והקפוא שלהם. צריך לעודד אנשים ללכת עם דברים שהם טובים בו, למה להידחף בכוח?
הסיפור עם הרובר התחיל בארוחת ערב שישי האחרון. באמצע הארוחה, אמא שלי פתאום אמרה שנמאס לה מהרכב. "רובי מרעיש כל הזמן ונמאס לי לקחת אותו למוסך. אני צריכה רכב חדש!". ישר אמרתי לה שהיא תפסיד עליו מלא כסף ושרובר זה... "אוטו של פריירים", היא השלימה אותי. אבא שלי אמר שהם ימכרו אותו בכל מחיר, והעיקר השקט הנפשי. הסכמתי איתו. אז אני, בתור אחד שיכול לשחק אותה עבריין (אפילו אני לא קונה את זה), אמרתי: "זה יעלה לך קצת, אבל אם תרצי, אני יכול להעלים לך את האוטו". היא צחקה, ואמרה שלא כדאי להגיד דברים כאלה, אפילו לא בצחוק. "אל תדאגי מותק. עלי". וזהו, ככה נסגר הנושא.
היום נפגשתי עם כל המשפחה בברית משפחתית (בת דודה שלי ילדה גמד חדש), ואיך שהגעתי לשולחן, אבא שלי הסתכל עלי במבט שלא הכרתי ואמר- "גנבו לאמא את האוטו!", הייתי בטוח שהוא צוחק איתי. "הייתה מתה" אמרתי ל וקרצתי עם חיוך משועשע. "באמת גנבו לי את האוטו", אמא שלי אמרה במבט רציני. "אז טוב, מה אפשר כבר להגיד?" התחלתי עם המשפטים שלי, "אז חשוב להיות חזקים בשעה כזאת, ואיך אומרים? בשעה טובה". אבא שלי תקע לי עוד מבט ואז עבר לנושא אחר. הקטע המוזר הוא שאף אחד לא הזכיר את נושא הרכב במשך כל האירוע. אף אחד מהם לא שאל אותי אם יש לי יד בדבר. איך לעזאזל אני מתחיל להכחיש משהו שאני בכלל לא מואשם בו???
נשבע לכם שזה לא אני. אני לא עושה דברים כאלה, אני בחור טוב אני. בחיי. צירוף מקרים זה עסק די מפחיד, אבל איכשהו, החיים הופכים לקצת יותר מעניינים כשהוא בסביבה.
צירוף מקרים כתעלומה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
