| 9/2005
החיים אחרי הייאוש
אפשר להגיד עלי כמה דברים, חלקם אפילו טובים. אבל יש לי תכונה אחת שהיא קצת שנויה במחלוקת. יש לי אינסטינקט לדחות כל דבר כמה שיותר (לדעתי זה יתרון). המשפט, "למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים?" תפור עלי. זה לא שאני לא עושה שום דבר, אני די עסוק. כי אחרי הכל, החיים שלי מנהלים אותי ולא אני אותם. הפכתי לעוד גרגר אפר, שרודף אחרי השגרה והיא רודפת אחריו. התרגלתי. אלה החיים- עוברים מהרגל להרגל עד שבסוף גם מתרגלים לשכב מתחת לאדמה. עצוב, אבל נכון. לפני שנתיים, קרה לי משהו, החלטתי לעשות צעד משמעותי. החלטתי להתחיל לכתוב ספר (בעיקר בשביל שלא יגידו שלא השארתי משהו לדורות השותים הבאים). וכבר בהתחלה ניצבתי בפני בעיה קשה, כי אני, אני לא כ"כ שולט בעברית. בינוני מינוס הייתי אומר. לשיעורי לשון לא הייתי הולך, אז שיבצו אותי בהקבצה ב' (תמיד הייתי אומר שאני ב'-מן) עם כל העקומים. וזה אומר שהשליטה שלי בשפה לא יכולה להרשים אף אחד. כזה אני. ובנוסף לכל הצרות אבחנו אצלי דיסלקציה. כרוב דיסלקט, זה יכול להיות שם טוב ללהקה. "הכרובים הדיסלקטים", כל שישי בבארבי". זה טוב, לא? אבל עזבו את זה עכשיו.
בכל אופן, היה לי רעיון לכתוב ספר עם סיפורים קצרים שמתקשרים אחד לשני, והנושא הכללי יהיה- ורסיות לסרטי קולנוע ישנים וקצת פחות ישנים שמתרחשים בתל אביב של שנות ה90'. קצת התפרעות? אני יודע. אבל היי, הייתי שתוי כשבא לי הרעיון. אז הלכתי עם זה. כולם אומרים שכל ההתחלות קשות. זה בולשיט. כל ההתחלות קלות, זה בדוק. היה לי רעיון, היה לי כסף ולא הייתי לחוץ על עבודה. ובמקרה יש לי דוד שהסכים לנדב לי חדר קטן, שנמצא באיזה חור עלוב בד' ת"א. דרך אגב, למי שלא הבין, אני מאלה שאומרים עליהם שיש להם מזל של כלב (ולך תסביר לאותם קנאים שזה בא על חשבון דברים אחרים). בקיצור, עד כאן הכל טוב ויפה. הכל קל. אפילו החלק שהכנסתי לשם שולחן כתיבה ישן ומחשב קצת יותר ישן. כיסא נחמד (שעם הזמן קיבל את השם "כיסא העינויים שלי"), מאפרה, כמה דפים ועט, הכנסתי לשם גם עציץ שתמיד היה נראה כאילו הוא הולך למות. קראתי לו אברם, ורק הוא ידע כמה הייתי משתגע שם. בשבוע הראשון, חיפשתי לי שם עט. אז הייתי הולך הלוך ושוב בתוך החדרון הקטן ומדקלם לעצמי שמות., הון בן כרובי, בן הון כרובי, כרובי הון בן, כרובי בן הון. מצאתי. אז לקחתי טוש שחור וכתבתי על דף נייר "כרובי בן הון", והדבקתי אותו על הדלת. ובאותו לילה ירדתי לקיוסק וקניתי לי בקבוק ויסקי, רציתי לחגוג את האני החדש, שתיתי איתי מלא. אני זוכר שלא היו לי כוסות וששתיתי מהבקבוק. שתיתי הרבה. למחרת התעוררתי בבית והגעתי למסקנה שאני הולך להתייחס לפרויקט החדש הזה כמו לעבודה. אני הולך להיות שם כל יום מתשע בבוקר ועד חמש אחה"צ. וכלום לא יעצור אותי. מלבד הנגאובר מזדמן פה ושם. עמדתי בזה יפה. הייתי יושב שם במשך ימים שלמים וכותב על כל דבר. לפעמים הייתי כותב רק משפט אחד, שוב ושוב, על עשרות דפים. התחרפנתי שם. אבל לא דאגתי, כי אני מכיר אותי, אני מאלה שלא שמשתגעים לפני גיל 80. הרומאן שלי עם הכתיבה האינטנסיבית נמשך קצת יותר מחצי שנה. אהבתי את זה. ביליתי שם ימים שלמים של תסכול. כתבתי בכמויות על כל דבר. מערכונים, שירים, מכתבי אהבה בלי כתובת. טקסטים מיזנתרופים משובחים, תובנות מיותרות. כתבתי הכל. את הספר אף פעם לא גמרתי. בעיקרון, עבדתי על חמישה פרקים במקביל, וכל הזמן הייתי מוסיף קצת לפרק אחר. זה היה חובבני לגמרי, אבל אהבתי את זה. בוקר אחד הגעתי לשם והדלת הייתה פתוחה. הכל היה נראה בסדר, אבל המחשב לא היה שם. גנבו לי את הכל. אני זוכר שנתתי לאברם בעיטה והוא עף על הקיר. הוא רק עציץ, אבל הוא ראה הכל. אלוהים, זה ממש שבר אותי. הסתובבתי וחזרתי הביתה. צרכתי ויסקי בכמויות רציניות, אפשר להגיד שהייתי שיכור במשך שבועיים ברצף. איזה יום אחד קמתי וחזרתי לשם. העפתי לפח את כל הדברים שהחזקתי בחדר הזה. זרקתי גם את אברם. הוא היה יבש לגמרי. הצלחתי לנעול את הדלת, תלשתי את הדף עם שם העט שלי. קימטתי אותו והנחתי אותו על איזה חומה. עברה קצת יותר משנה, ומאז לא חזרתי לשם. היום דוד שלי התקשר וביקש את המפתח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
