|
| 11/2005
העולם הוא פרוזדור שדרכו לא מגיעים לשום מקום (אבל יש קצת עניינים בדרך)
"ורווום ורווום ורווום" אני שומע פתאום בזמן שאני מנסה להתרכז באיזה משהו שאני צריך לקרוא. אז אני מעיף את החוברת, יוצא החוצה ומגלה שמדובר בקלמנובסקי הזקן שמשתולל עם מסור חשמלי. הוא מזהה אותי וממשיך לחתוך את גזע העץ הענק הזה שרק הוא ואלוהים יודעים מי סחב אותו לשם. אני מתקרב אליו ואנחנו מתחילים לנהל דו שיח בצעקות: "סטפן, אתה הולך לסיים עם זה בקרוב?" אני שואל את הזקן המשוגע הזה שאני די מחבב. "זה העניין שלי" הוא עונה ובאותה מידה שבא לי לתת לו בוקס ככה גם בא לי לחבק אותו על התשובה המעולה הזאת שאני כל כך אוהב. "לא הגיע הזמן שתעבור לנפט?" אני מקשה עליו בכוונה כדי לראות איזה פנינים נוספות יצאו מהאיש החזק הזה בן השבעים. "אמרתי לסוניה כבר מזמן, אבל היא אמרה שזה עושה לה כאב ראש ושהיא לא מוכנה להתפשר". תשמעו, לא ידעתי מה להגיד כי לפי מה שהבנתי סוניה הזאת גמרה לפני כמה שנים, עוד הרבה לפני שעברתי לכאן. חיכיתי לרגע שאצור איתו קשר עין כי לרגע חשבתי שהוא מאבד את זה כמו שקרה לשחר אחרי הצבא, באותו היום שהוא החליט ללבוש איזה מעיל פרוה מוזר ולדבר על זה שביל קלינטון ואהוד ברק יבואו אליו לשתות קפה והם יסדרו את כל העניינים. אני אפילו זוכר את השיחה שבה הבנתי שהוא עבר לצד השליו שבו אין דאגות קיומיות וזה היה משהו כזה: "מעיל יפה, מי ירה בספה?" שאלתי אותו וכמובן שניסיתי לגרום לו לחייך. "המעיל לא משנה" הוא אמר ברצינות, "אנחנו צריכים להתחיל להבין שצריך רק לאהוב". "מה, זהו? טריפ אחד ואתה מתפרק כמו איזה סמרטוט?" שאלתי בזילזול. "אף פעם לא הייתי יותר צלול מעכשיו" הוא אמר ויכולתי לראות שהעיניים שלו קצת מתו. הבנתי שקרה שם משהו. רציתי להתקשר לאבא שלו ולהגיד לו שאני חושב שקרה משהו אבל העדפתי להאמין שזה זמני. למחרת אמא שלי התקשר ואמרה לי ששחר מאושפז בגהה, ושהמצב לא טוב. כשהגענו לשם הוא חיבק איזה טייפ ושר עם אביב גפן את 'האם להיות בך מאוהב' ואמר שהוא רוצה לדבר עם אביב. ביום אחד אביב הגיע ואמר כמה מילים אבל שחר לא התייחס אליו. אני גם לא אשכח את האתיופית שהלכה במסדרון עם ידיים פתוחות ושרה את 'כל העולם כולו גשר צר מאוד' הייתי צריך להגיד לה שהחיים הם מסדרון עם מלא דלתות ושיש אפשרויות בחירה, אבל יצא לי לשרבב לה "העולם הוא פרוזדור" שלדעתי זה בכלל משפט של נתן זך. יצאתי משם ומאז הביקור ההוא עברו בערך שש שנים שבהם ראיתי את שחר רק פעמיים, פעם אחת מסתובב דלוק באלנבי ובפעם השניה ברמזור בבן יהודה. לפני איזה חצי שנה אמרו לי שהוא עבר לכרכור, אבל הוא כבר לא אותו בנאדם אז זה לא משנה לי.
בכל אופן אני מסתכל על הסטפן הזה ונוצר בינינו קשר עין, "חשבת שאני משייגנע?" הוא מכבה את המסור ושואל אותי בחיוך. "אף פעם לא נראית לי כזה שפוי" אמרתי לו בחיוך והבנתי שהוא צחק עלי. "בקיצור רק רציתי להגיד לך שאתה מפריע לי וששמונה בערב זו לא שעה לחטוב עצים" אני אומר והולך משם. "עכשיו שש", הוא צועק לי ומדליק את המסור. "גם שש" אני צועק בחזרה, נכנס הביתה ומתחיל לכתוב את הקטע הזה. וכאן מסיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
