|
| 11/2005
אני חושב שזאת תחילתה של התקררות נפלאה
לפעמים, ככה סתם פתאום, הגרון והאף שלי עושים יד אחת נגדי ומזכירים לי כמה שהם יכולים לנטרל אותי ברגע. כשאני מצונן דברים נראים קצת אחרת ואני הופך להיות קצת רגזן, כי כשאני באפצ'י המאתיים שלי ומישהו אומר "וואו וואו, נראה לי שהתקררת", אני יכול לתת לו ביס באוזן. ורק אל תיתנו לי להתחיל עם אלה שאומרים לי 'לבריאות' אחרי כל התעטשות, כי כשאני מצונן מספיק לי לבריאות אחד גדול וכולל וזהו. יש את אלה שלא מבינים ולא מרפים, כי גם אם אתה דופק רצף של שלשה הם יתקעו לך שלושה לבריאותים מעצבנים. וחוצמזה אם הלב שלי מחליט לעצור לכמה מאיות השניה, זאת זכותו, כי השריר המדמם הזה עובד שעות נוספות מאז שנולדתי ומבחינתי הוא יכול לעשות מה שבא לו. כואב לי הראש והגרון שלי צועק כמו משוגע. הקול שלי שגם ככה עבה, יכול לזייף היום שירים של לאונרד כהן, והאף שלי סתום כמו נתיבי איילון (לפעמים משתחרר לו איזה נחיר קטן ואני מצליח לגנוב קצת אויר אבל מיד הוא נסתם ואז השני נפתח לקצת וככה זה חוזר חלילה). ובנוסף, העיניים שלי נראות כאילו שהן היו מעורבות בתאונה חזיתית עם אוג רעיל שבדיוק אכל סרפד.
אז היום בבוקר הלכתי לקנות נייר טואלט וחבילה של ממחטות חמדמדות כאלה של אנשים רגישים, שאמורות להיות נעימות ולמנוע מהאף האדום שלי להאדים. אז אני בא לשלם למכולן והוא אומר "אתה נראה גמור". "תודה שהזכרת את זה", אני אומר לו בייאוש. "גם אני הייתי חולה בשבוע שעבר", הוא תורם לי מידע מאוד חשוב. וכמו שאני יכול להיות מניאק אמרתי לו "אז בוא נחכה שההתקררות שלי תעבור ונפתח קבוצת תמיכה של אנשים שהיו פעם מצוננים". הייתה שם אישה שברח לה איזה צחקוק. שילמתי, נכנסתי לרכב ונסעתי את המרחק המגוחך הזה במשך חצי דקה, ובדרך הקצרה חשבתי על מסלול קריירה חדש שמרכזו יהיה הצחקת עקרות בית משועממות שאין להן שום דבר לעשות מלבד למשוך זמן במכולת כי אין למסכנות מה לעשות בבית. הגעתי הביתה והכנתי כוס תה. ותשמעו, לא היה שם טעם, בדיוק כמו שלא היה טעם בבקבוק היין היקר מידי שפתחתי אתמול בלילה ובזבזתי על עצמי (בעצם, אין דבר כזה). פתחתי בקבוק יין די איכותי כי משום מה יש לי נטייה לחשוב שאלכוהול הוא הפתרון לכל הבעיות של כולם (כמו ההוא עם ה'ווינדקס' ב'חתונה היוונית שלי'). אז שתיתי יין שהתערבב עם כמה כדורים שאף פעם לא עושים שום דבר מלבד להרדים אותי וישנתי כמו כלב. אני בד"כ לא חולה, וגם כשיש לי משהו אני תמיד סובל רק קצת, קצת מקורר, קצת כואב שם וכאן, אבל אף פעם אין לי משהו טוטאלי. זה לא כיף העניין הזה, כי אני יושב עכשיו בעבודה ויודע שאם אני אלך הביתה אז אני לא אשכב במיטה או בספה, כי אני חצי בסדר. אני יכול לשבת כאן בינתיים, עד שאני אגרור את עצמי הביתה להכין איזה מרק. לשבת כאן ולקנח, לקנח ולשבת, זה כל מה שאני עושה ביממה האחרונה. אז אני יושב במשרד וחייב להודות שאני מרגיש שמשהו גדול הולך לבוא. היום לא קוראים לי כרובי, היום קוראים לי סימפטום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
