| 11/2005
אני כותב שוב (2)
אני צריך להתנצל? אולי. אז תרשו לי רק להגיד שאני מרגיש כמו כלב שהשתין על השטיח ובדיוק חווה את הרגע שהבעלים שלו משקשק עם המפתח בכניסה לבית, והכלב מתחבא מאחורי הספה ויודע שהעונש שלו צריך להגיע. עוד התנצלות? טוב. אני גם קצת חסר אונים לאחרונה.זה מספיק? תודה. אפרופו כלבים (לא, זה לא חטיף של תאילנדים). היום, עצרתי לרגע לחשוב כשקראתי משפט קטן על נאמנות שהעלה את השאלה, מדוע אנו, בני האדם, החלטנו שכלב הוא ידיד נאמן? זה נכון שהוא נאמן לבני האדם, אבל הוא רחוק מלהיות נאמן לחבריו השעירים. ומכאן נובע שהוא חתיכת בוגד. ואם לא בוגד אז משת"פ עם בני אדם. סוג של מרגל. חתיכת כלב. יכולתי להתנצל ולהודות שאני מכור לכתיבה, ות'אמת, זה די נכון. כי אני, כמו כל אחד, מכור לדברים שצריך להגמל מהם- מכור לסמים, מכור לאהבה, מכור לבדידות, לכאב, מכור להפסקות, מכור להתחלות. מכור לסופים. כן, זה אני. תנו לי אפשרות לסוף ואני לוקח, מכור כרוני בכל מה שנוגע לפרידות. בגדול אפשר להגיד שאני מכור להתמכרויות. אז הצצתי היום בבלוג הזה והבנתי שדי טוב לי כאן. אני קורא את התגובות שלכם, של אלו שעדיין סובלים את ההתחכמויות הזולות שלי, וזה עושה לי טוב. אתם מקבלים אותי בכל מצב רוח. ועל זה אני רק יכול ללכת לחנות, לקנות כובע, לחבוש אותו, ואז להסיר אותו בפניכם. תודה, בחיי, הרבה תודה. כי בימים האחרונים, הייתי קצת על אבקה בהירה שמציירת יפה את העננים והייתי אמור להיות למעלה. ובמקום, הייתי הכי למטה שאפשר. היום שוב גיליתי שהסם הכי חזק זה הבדידות, ומה שהכי לא מסתדר לי זה הסיבה שאנשים לוקחים סמים. כי לדעתי רק אנשים בודדים משתמשים בסמים. אלו אנשים שבטוחים שלא מבינים אותם. וככה הם נכנסים למין מערבולת כזאת והולכים לאיבוד. כשמישהו לוקח משהו הוא בטוח שהוא לבד בעולם ושאף אחד לא מבין אותו. ואז, אם אתה נותן לבדידות לנצח אותך, אתה ממשיך לסם אחר. כל סם. אבל ככה אתה רק מחזק את הסבל שלך, הוא ניזון מהתלות השקרית הזאת. כי הסם הכי חזק, והסבל הכי חזק מגיע רק מהבדידות.
כמובן שאני לא מדבר על בדידות פיזית, כי גם לכלבים בוגדניים יש חברים. אני מדבר על בדידות נפשית, כן, אותה בדידות "פילוסופית" שמשאירה אותך הכי לבד. אני והיא מכירים מגיל מאוד צעיר ולפעמים אני עושה לה כן עם הראש. אבל יש ימים שהיא קצת חזקה ממני ומורידה אותה למטה לאדמה. וזה לא משנה את מי פגשתי או עם מי דיברתי כי היא תמיד תחכה בפינה ותזכיר לי שהיא בסביבה. לחיי שיממון ולחיי האהבה. לחיי פרידות ולחיי החזרה. כשדברים מיותרים פתאום נראים אמיתיים, כולם חוזרים, כל האנשים החלשים תמיד מחפשים את החזרה. ולמה הם חוזרים אתם שואלים? כי אם הם לא יחזרו אחורה הם רק ימשיכו לשקוע. יש אנשים שהאבדון אורב להם בפינה, יש אנשים שלא בנויים לשינויים. יש כאלה שמסתכלים קדימה, יש כאלה שמנסים לשמר את השגרה. ויש את אלה, שתמיד יסתכלו אחורה ויתרפקו על העבר. והדבר שהכי מערער אותי זה שאף אחד לא יכול לחיות בשקט עם גזר הדין הזה שהוטל עליו, כי אז קורה משהו שמשנה אותך, ורק אז אתה מתחלף. פתאום אתה הופך למשהו אחר. כל אחד הוא כל דבר ומהמחשבה הזאת אני לא יכול לברוח. בעצם, יהיה יותר נכון להגיד שהיא רודפת אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
