| 11/2005
אם לכל אחד היה שם אינדיאני אז הכל היה פשוט יותר
חבר מהעבר השכיר בית בקרית אונו, אני אוהב את העיר הזאת ואפילו גרתי שם לכמה חודשים בזמן הצבא. הוא ואשתו או אשתו והוא עברו לגור בעיר המתה הזאת שיש בה רק הפסקה, והזמינו אותי לבוא לראות איתם את הסרט של החתונה. במשך השנה האחרונה הצלחתי להתחמק מהמטרד באין סוף תירוצים, אפילו פעם אחת אמרתי לו שאין צורך שאני אצפה בקלטת כי הייתי שם. זה לא עבד וכשהוא תפס אותי אתמול ברגע של חולשה, נאלצתי להסכים. "תביא מישהי" הוא אמר. ואני, אני אין לי מישהי אז הבאתי בקבוק יין. "לירון התגעגעה אליך" הוא אמר. "ואני התגעגתי אליה", אמרתי (גבר אף פעם לא יגיד לגבר אחר שהוא מתגעגע). אז הלכתי לשם ובמשך כל הנסיעה חשבתי להסתובב ולחזור הביתה וחיפשתי תירוץ. לא מצאתי תירוץ אבל חניה הייתה בשפע. אז אני אומר יפה שלום, חיבוק לגבר ונשיקה לאישה וכבר אני מרגיש לכוד בסלון שלהם. "עדיין שותה?" הוא שואל כשאני נותן לו את הבקבוק. "תביא כוסות ופותחן" אני אומר לו. "מה יהיה איתך יא כרובי?" הוא שואל, ובחיי שאין לי תשובה לזה. ואז פתאום עשיתי אפצ'י. "יש לכם חתול?" אני שואל כמו אחד שמבין באלרגיות של עצמו. "תכיר, זה ברוך, הארנב שלנו", הוא אומר ומצביע על כלוב קטן בפינה. "תשמע, אתה מגעיל, ארנב?!". "מה אני יכול לעשות, לירון אמרה שהיא תמיד רצתה אחד כזה, אז קניתי", הוא אומר בפרצוף מיואש. "אחי, אם לא היית כזה מכוער, הייתי מנשק אותך. כל הכבוד על ההקרבה". "זה עוד כלום" הוא אומר ומוזג לנו יין. השיחה זרמה כמו היין ולירון שהפכה לרעיה, כל הזמן הציעה אוכל ואפילו אמרה שיש לה חברה להכיר לי. סירבתי בנימוס וכל מה שהיה לי בראש זה בקבוק היין הזה שהולך להיגמר והתקווה שיש להם עוד כמה. קמתי להשתין וגיליתי שהגיבור הזה בנה מדף לספרים בשירותים. עשיתי שם את הפיפי שלי ואפילו גיליתי שיש שם ספר אחד שלי. זה היה 'צנורות' של אתגר קרת. ובפנים, במקום שבו כותבים את השם, היה כתוב- "נגנב מכרובי" , זה מה שאני כותב בספרים שלי וזה לא חדש. חזרתי לסלון ולא אמרתי כלום. שיבושם להם. אתגר קרת זה באמת ספר שרותים, אז שישאר שם. עצרתי לרגע ליד ברוך ושאלתי, "מה הסיפור שלו? למה הוא מתפרע בכלוב?". "לא יודעת, הוא ככה כל הזמן. "השם ברוך לא מתאים לדבר הלבן הזה, צריך לתת לו שם אינדיאני", אמרתי. "מה?" שניהם שאלו. "זז-הרבה-בכלוב. זה שם שמתלבש על היצור החולני הזה". לירון לא הבינה מה אני רוצה, אבל בעלה התחיל לצחוק ולחזור על השם האינדיאני החדש, ולהגיד "אינדיאני, זז בכלוב, גדול!" . חייכתי והבנתי שהמשקל נוצה תפס קצת ראש מהיין. "לכל אחד אפשר לתת שם אינדיאני, זה מתבקש". הוא התעשת ושאל, "איך היית קורא לי?" ניסיתי להתחמק ואמרתי "אתה יכול לקרוא לי, מייבש-כוסות-מהר", הוא צחק ושאל, "ומה איתי?" . רציתי להגיד, מתחתן-מהר-מפחד, או, רוצה-אהבה-קטנה-בבית. אבל מי אני שאשפוט אנשים שמנסים להיות מאושרים. אז אמרתי, "בואו נעבור לדברים החזקים". "מה?" שניהם שאלו. כי תבינו אפילו לשיכורים יש ז'רגון. "תביא משהו טוב לשתות ותשימו את הסרט. אני רוצה לראות איך אני רוקד". "ממש" לירון אמרה בעייפות. כשהלכתי משם, היא ישנה על הספה והוא אמר "אחי אני אוהב אותך, תשמור על עצמך". נסעתי לפאב שלי ושתיתי עד עכשיו. הגעתי הביתה ואני חושב עליהם בתור זוג ועל החבר הזה שפעם היינו נפגשים יותר. אני מקווה שללירון לא יהיה כאב ראש ואני מקווה שהוא יבין שככה אני, זה מה שיש. אנשים לא משתנים בגלל משפטים, הם פשוט מחכים שיקרה משהו. כל דבר. אני חושב על הזוג החביב הזה, ושאני מרחם עליהם ומקנא בהם באותה המידה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
