| 11/2005
הגידול
בשנה שעברה הייתי בטוח שיש לי גידול, ובתור אחד שמשתדל להתעלם מדברים בתקווה שהם יעלמו, לא עשיתי כלום בנידון. אז כאב קצת, התנפח קצת, והיו אפילו לילות שהכאב היה משתלט על כל הגוף. בקיצור, לא נעים. אז התחלתי לשאול אנשים וכולם אמרו לי ללכת לרופא. אזרתי אומץ ולבשתי תחתונים חגיגיים וככה הגיע המישוש הראשון (כן כן בביצים). "לדעתי זה צ'יסטה", אמר לי הרופא ההוא שאני מצליח לסחוט ממנו כל הזמן כדורי מרגיעים. "צ'יטה?", שאלתי אותו. "לא, צ'יסטה! אני שולח אותך לצילום אולטראסאונד בכל מקרה". "הלוואי וזה בת", שלפתי עם חוסר הטאקט שלי. "אין לך מה לדאוג אתה לא המצאת את הגוש הזה”. "ומה עם הכאבים?" שאלתי. "אני אתן לך משכך כאבים". הסתכלתי על הרצפט (הייתי חייב) וראיתי שהוא רשם שם 'אטופן 400' וזה כדור לא רע, הסתכלתי על הרופא ואמרתי, "הכדור הזה לא משהו כי כשהיו לי כאבי גב נתת לי אותו ואז חזרתי ונתת לי....". "אלגלוזין?", המאפן הזה שרושם כל היום אקמולים לאנשים משועממים שלא מבינים שהם צריכים טיפול נפשי, שואל אותי. "כן, הייתי לוקח חצי כדור כשהיה כואב לי", איזה חצי ואיזה בטיח. המשכתי לבית המרקחת ובכל פעם שאני שם אני מבטיח לעצמי שאני אכתוב תסריט לסרט קצר על בית מרקחת. עמדה שם רוקחת גבוהה עם אף ארוך ופלולה עם קוצים. "כל זה בשבילך? זה מאוד חזק", היא מתערבת לי בתכניות. "יש לי כאבים", אני אומר ומתחפף משם במין צליעה של מישהו שמנסה להסתיר את הצליעה שלו. בלעתי שני כדורים והלכתי הביתה, ישבתי שם מסטול לגמרי ולא הרגשתי כלום. רק שמעתי את דפיקות הלב האיטיות שלי ובהיתי בטלוויזיה. כעבור יומיים כאלה הלכתי לצילום. לאורך כל הדרך התפללתי שלא אפגוש שם מישהו שאני מכיר כי לך תסביר לו שאתה בתור לצילום ביצים. אין שם מה לשקר, אם אתה גבר במכון צילום של אולטראסאונד אז יש לך איזה משהו שלא מדברים עליו. אני מגיע לקומה הנכונה ונכנס למקום הנכון, ומי יושבת מאחורי הדלפק? ענת, בחורה שלמדה איתי ביסודי ואפילו היינו חברים בכיתה ו'. "שלום, שלום", איך האישה איך הילדים וכל השיחות האלה. היא לקחה ממני את ההפניה ולא דיברנו על זה. היא הפכה אותי לראשון בתור ואז הגיע המישוש השני. איש זקן אחד מרח לי מין ג'לי קריר והצמיד לי לביצים מכשיר שנראה כמו עכבר של מחשב. "אתה בא לכאן הרבה?" אני שואל את זקנצ'יק שנראה כאילו הוא שיחק בסרט של קישון. הוא לא ענה אבל הבחורה שהייתה מאחורי הוילון צחקה, ואז היא העירה משהו על זה שבד"כ לא באים אליהם צעירים. נבהלתי והתחפפתי משם עם צילומים של התינוק שלי וחזרתי לרופא. הוא מסתכל על הצילומים ואני מחכה ומרגיש קצת לא בנוח. "תאומים?" אני שואל ומחייך. תן לי לראות את זה שוב, אני עומד לידו והוא לש לי את הביצים. "אחח" שיחררתי צעקה. "תשמע, איבדתי את המרשם, אני צריך עוד אחד". הוא אמר שאני צריך ללכת לאורולוג ורושם לי עוד מנת אלגלוזין. למחרת הגעתי למרפאה גדולה ואחרי שהצצתי בהפניה גילית שבכלל מדובר באורולוגית. חתיכת מקצוע בחרה לה הגברת, זה כמו הגניקולוגים הסוטים האלה שמנסים להסתיר את הסטייה שלהם מאחורי התואר- דר'. דפקתי על הדלת, לא עונים, דפקתי שוב ושום דבר. חיכיתי קצת ועוד פעם דפקתי. ואז יצאה משם בחורה נאה עם שדיים ענקיים. היה לה שיער חום, משקפיים בלי מסגרת וכל השאר שדיים. "אתה מפריע, תחכה בסבלנות יש בפנים מישהו". קצת נבהלתי ואמרתי "סליחה, לא ראיתי את השלט". חיכיתי עוד קצת ויצא משם גבר כבן חמישים עם הראש באדמה ועם צליעה קטנה ומוכרת. "אתה יכול להיכנס". רציתי לשאול אם לשכב על המיטה ולהוציא את השופר, אבל כשמדובר בנשים אני שותק. "אני נורא מצטער", אמרתי במבט כנה. "זה בסדר, אתה צודק, אני באמת צריכה לתלות שלט על הדלת". "כשיש שלטים החיים הרבה יותר קלים", אמרתי ורק אח"כ הבנתי שנשמעתי כמו דביל. אני מוציא מהכיס את סליל השחור לבן עם התמונות של הגידול שלי. ורוצה להגיד שזה הגידול שהוא שמח, כאן הוא עצוב וכ"ו, אבל שתקתי. "טוב, בוא נראה", היא אומרת לי במשפט עדין שהסבטאקס שלו זה- תן לי להרגיש לך את שק האשכים. נשכבתי על המיטה והורדתי את המכנסיים והתחתונים, היא מזיזה לי את הדינגי ומתחילה בעיסוי, "אתה רואה, תחשוב שעכשיו היו דפיקות בדלת, נכון שזה לא נעים?", "שום דבר לא נעים בסיטואציה הזאת", אמרתי. היא אמרה שנראה שהכל בסדר ורמזה שגוש כזה יכול להיווצר כתוצאה מ'שאיבה', ואז נזכרתי שבאמת מישהי התפרעה עלי קצת כמה ימים לפני המקרה. היא אמרה לי שזה יעבור ושכדאי שאבוא לביקורת בעוד חודש. אמרתי לה שלום ושאלתי אותה אם בעוד חודש יהיה שלט, היא הבטיחה שכן. הלכתי משם ולא חזרתי, וכעבור כמה ימים הכאב באמת עבר. כתבתי את הסיפור הישן והמשעמם הזה על חוויותי בעמק המישושים בגלל שלפני כמה ימים שוב התחיל הכאב הזה. בינתיים אני מחכה שזה יעבור.
פשוט גאוני - יאייקס
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
