|
| 12/2005
תסמונת כבקשתך
את הקטע הבא כתבתי כשעמדתי בתור לארוחת הצהריים, אני עומד שם עם המבט בעננים ומנסה לבחור לי מנה מהתפריט שעל הקיר שתמיד תקוע גבוה מידי. אני יודע שאני עובד על עצמי, כי בסוף זה יהיה שניצל, זה תמיד שניצל. מגיע תורי והבחורה שלא מתקמצנת בחיוכים שואלת אותי, "שניצל?", אני מהנהן ועונה, "ככה קוראים לזה". לא מספיק שאני שונא מלצרים שאוהבים להראות לך שהם זוכרים מה אתה אוכל, היא גם הרסה לי את התכנית היומית. כי היום קמתי בבוקר והחלטתי לשנות קצת דברים שהפכו להרגלים קטנים ומעצבנים. הפעולות הקטנות האלה שאנחנו שמים אליהם לב רק אצל אנשים שאנחנו שונאים. אז היום קמתי ועשיתי את כל הפעולות בצורה שונה מהרגיל, החזקתי את מברשת השיניים ביד שמאל וצחצחתי את השיניים בהילוך איטי. הכנתי לעצמי כוס תה, בניגוד לשחור החזק שפותח את כל הימים שלי בתקופה האחרונה. התקלחתי עם מים חמים ולא עם המקפיאים שגוררים שרשרת אפצ'ים קבועה, ואפילו היה לא רע. התגלחתי והפעם התחלתי מצד שמאל. נסעתי לעבודה בדרך חלופית וקצת יותר ארוכה, ואפילו לא הדלקתי את המערכת. לאורך כל הדרך תהיתי אם אדם יכול לבחור לעצמו תסמונת ולדפוק את המערכת. פעם אחת אני רוצה שהיא לא תבחר בי ואני אהיה האדון של המחלות שלי. Ocb! זה מה שאני רוצה, תנו לי להיות עסוק כל הזמן בפעולות בסיסיות ולא לחשוב יותר מידי על דברים שמורידים אותי למטה. וככה במשך כל היום ניסיתי לעשות דברים שונים מהרגיל ולתת חשיבות לכל פעולה פשוטה. אז בשלב של ארוחת הצהריים התסמונת החדשה שלי עזבה אותי, היא הבינה שאני לא מספיק רציני ועברה למקום אחר. אולי היא מצאה איזה צמחוני שלא מתחיל להתבלבל כשהוא שומע את המילה 'שניצל'. נראה לי שבינתיים אני אחזור לתסמונת שאוהבת אותי ובחרה בי, והיא לא אחרת מאשר תסמונת בת היענה.
היום לכמה רגעים, חשבתי שזהו זה, הגיע הרגע המיחול וסוף סוף השתגעתי. אבל אז הבנתי שמשוגע טוב לא יודע שהוא משוגע. יהיה טוב, יהיה שיגעון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
