|
| 5/2006
בילבולי ביצים
הערה על הפוסט הקודם
רציתי להגיד שחשבתי שהתאהבתי דרך הטלפון וקצת לפני הפגישה עברה בי הרגשה שלא עברה מזמן. אותה הרגשה שהייתה כובשת אותי ביום שאבא שלי היה חוזר מהמילואים ומביא לי כמה טורטיות מהשקם (אז זה היה להיט. בחיי). אני ואותה בחורה נפגשנו, ומה אני אגיד לכם, כנראה שהשקם היה סגור כי ישבנו ודיברנו וכל הקרבה שנבנתה בשיחות הטלפון התפוגגה בין רגע. דיברנו כמו שני אנשים שמדברים, בלי חומות ובלי משחקים. הדבר המצחיק (שהוא תמיד הדבר הכי לא מצחיק) זה שכשהתקרבנו מבחינה פיזית התרחקנו מבחינה נפשית. זה קצת העציב אותי אבל זה מה שהיה. לפעמים מצפים למשהו ובסוף יוצא משהו אחר. יש אנשים שמתחברים יותר דרך הטלפון, ויש אנשים שאצלם זה להפך. מעטים הם הזוגות שמצליחים לתקשר בשני המקרים, וזאת בדיוק הסיבה שכתבתי על הרינג דאנג דו. אני לא יודע אם הוא קיים אבל אני חושב שאני צריך אותו.
הערה על ההערה שהתייחסה לפוסט הקודם
בחורה שעונה לשם "מישהי", כתבה לי תגובה שקצת הפריעה לי. ולצערי, קראתי אותה אחרי כמה ימים שלא לקחתי את סירופ האנטי רגש שלי. היא גרמה לי לחשוב שיצאתי מלוכלך מכל הסיפור של הפגישה ובעיקר על כתיבת הפוסט.
מוקדש ל-"מישהי"
אני יכול להגיד שאת מטומטמת ושיש לך יד קלה על המקלדת (שבעידן שלנו היא רצחנית כמעט כמו יריית אקדח). אני יכול להגיד שאני נגד צנזורה ושכל אחד צריך להגיד את מה שהוא חושב. ובדיוק כמו שאני כתבתי את הפוסט, ככה את כתבת את התגובה שלך.
אני גם יכול להגיד שמה שאני כותב תמיד כנה ובלי מעצורים, ושאחד מחוקי הברזל בכתיבה הוא- לא להתנצל על שום דבר שכתבת. אני גם יכול לגלות לך שבזכות התגובה שלך, היה לי קשה להתרכז היום וכמעט הורדתי זקנה באבן גבירול. אני מנסה להבין איפה טעיתי, ובחיי שאני לא מוצא.
בימים כאלה אני תמיד גומר עם משקה ביד (זה לא קשה למצוא סיבות לשתות)
הכניסה חשוכה ועד שאתה לא פותח את הדלת, אתה לא יכול לדעת כמה מטופלים פוטנציאלים שוטים שם. בהערכה משופשפת, היו שם שלושה אבודים ועוד עשרה ששותים בשביל הכיף. הזמנתי בירה וסטולי בצד. בהיתי בבקבוקים שהיו מאחורי הבאר. המשכתי לבהות. הזמנתי עוד וודקה והבירה עברה לצד. ארבעה אבודים. הייתי עם הרכב והעדפתי להמשיך לשתות בבית (שתיין אחראי). זה נכון שאם שותים נוהגים עם חיוך, אבל אם מורידים מישהו, זה יהיה קצת לא מצחיק לחייך בכלא, והדבר האחרון שאני צריך זה שלילה.
קיוסק פינתי עם דחיפת אף (או פה)
נכנסתי לקיוסק כדי לקנות סיגריות ומשהו לשתות. מישהי דיברה עם הקיוסקאית ואמרה לה- "עכשיו כשאני קמה בבוקר, אני אדון לעצמי". התערבתי- " תעזבי אותך מאדונים, יהיה לך הרבה יותר נוח להיות גברת לעצמך". היא הסתכלה עלי במבט גרעיני, ולבסוף חייכה ואמרה שהיא גברת לעצמה. רציתי להגיד לה- יופי גברת, וגם לשאול אם לא אמרו לה שגרעינים עושים חורים בשיניים, אבל ידעתי שהיא תגיד משהו על הוודקה ועל חורים בנשמה. יום יבוא ואני עוד אסתום את הפה.
אתם מכירים את זה שהשעה כבר מאוחרת ואתם קונים בקיוסק בקבוק וודקה? ובגלל שלא נעים לכם ובשביל שלא יחשבו שאתם לבד, את עושים כאילו אתם ממהרים וגם קונים בייגלה כאילו יש לכם אורחים?
נכנסתי לרכב והדלקתי את הרדיו ולא הופתעתי שהיו חדשות. המנייות של טבע שוב עשו כותרת (והפעם לא לטובה).
האם לטבע יש תרופה למכה?
אומרים שכסף בא לכסף. אני מכיר כמה אנשים שמשחקים בבורסה, והיו זמנים שקיבלתי מהם טיפים. אבל אף פעם לא אהבתי משחקים. וגם אם הייתי אוהב, לא הייתי מתקרב לבורסה (אין לי כסף). הפעם הכסף לקח פניה לא נכונה ולא נשאר או חזר לאלו שיש להם כסף. זה לא שמחה לאיד (אולי קצת) אבל אם תשאלו לשלומם של כל מי שהשקיע במניות של חברת הסמים הגדולה הזאת, הם יורידו את הראש ויגידו לכם שזאת לא דרך הטבע.
אתנחתא קומית (מישהו שאני לא מכיר, סיפר לי היום בדיחת בלונדיניות כששאפתי באגף העישון)
שוטרת תנועה בלונדינית (שזה סתומה בריבוע) עוצרת נהגת בלונדינית ומבקשת ממנה את רשיון הנהיגה. הנהגת לא הבינה במה מדובר והשוטרת הסבירה לה שזה המלבן עם התמונה שלה. הנהגת הכניסה יד לתיק והוציאה משם מראה והגישה אותה לשוטרת. השוטרת הסתכלה על המראה ואמרה- סליחה, לא ידעתי שאת שוטרת.
הערה לסדר היום ולסידור ההדורים
אני לא חושב שכל הבלונדיניות מטומטמות. בד"כ הסתומות באמת הן אלה שצובעות את השורשים בשחור.
וידוי
ברך אותי אבי כי חטאתי. עבר הרבה זמן מאז הווידוי האחרון שבו נכנסתי לתא והשתנתי על הכיסא. אתה מבין, שוב הייתי שתוי והייתי בטוח שמדובר בשירותים.
אבי: תגיד שלוש פעמים את תפילת מריה הקדושה ותאכל המבורגר והאל יימחל לך.
אני: מריה מריה מריה
אבי: מחול מחול מחול
אני: אבל אני לא גוי ועדיין לא התוודתי
אבי: טוב, אל תבזבז לי את הזמן, יש כאן ילד שמחכה לי
אני: שהאל לא יסלח לך
אבי: ניפגש בגהנום
אני: ד"ש ליגאל עמיר
אבי: הוא עדיין לא שם
אני: תחפש אותו
סיפור קצר (שהרעיון שלו עלה לי היום ברמזור אדום ומהבוקר לא הצלחתי לפתח)
אריאלה עמדה על גג בניין של ארבע קומות בגבעתיים ועישנה סיגריה. היא ונאור נפרדו לפני רגע בשיחת טלפון והיא זרקה את הסלפון על הכביש. היא עישנה את הוינסטונלייט שלה וחשבה על התאבדות. המחשבה הזאת תמיד תוקפת אותה כשהיא נמצאת בבניינים. היא הגיעה למסקנה שהיא אף פעם לא תתאבד ברגע של משבר, כי היא רוצה מוות נאצל. היא החליטה כבר מזמן שהיא תתאבד רק ברגע שיהיה לה טוב, ושהיא לא תיתן למצב רוח ירוד להביס אותה. צל המוות תמיד רדף את המחשבות שלה והיא תמיד אמרה שבינה לבין האושר יש קרב בלתי פוסק. היא החליטה כבר מזמן שיום יבוא והיא תתאבד, כי ככה אפשר להכות את המוות בנשק שלו. היא אמרה שביום שהיא תהיה מאושרת היא תוציא את עצמה מהמשחק. היא בת עשרים ושמונה ועדיין לא היה לא יום מאושר אחד שבו היא תוכל לגמור בשקט. אבל היא עובדת על זה.
עוד בדיחה
אני יושב מול המחשב ומנסה לכתוב משהו ולא יוצא כלום. בימים האחרונים אני לא מצליח לארגן שום מחשבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
