|
| 5/2006
עוד כמה דברים
היום הלכתי לאסוף את אחותי מהתחנה המרכזית. וכנראה שאיחורים זה משהו משפחתי, כי היא איחרה רק בחצי שעה. הקשבתי לדיסק של הצלופחים וכשנמאס לי מהבכיין הצרוד הזה העברתי לרדיו. התנגן שם שיר של אחת מכוכבות גלגל"צ שאין טעם לזכור את השם שלהן.
יצאתי מהרכב ועמדתי שם ברחבת מוניות השירות של הקומה הרביעית בתחנה המרכזית החדשה. העיר תל אביב היא מזבלה אחת גדולה, והאיזור הזה הוא המיץ שלה.
נשענתי על עמוד פינתי וההנגאובר האיום שהיה לי הזכיר לי שאני חי. בחנתי את האנשים שעברו שם. נרקומנים, זונות, סטודנטים, נשים מבוגרות עם סלים וחזיות שפיציות של פעם. הרבה תילאנדיות שתמיד נראות לי כמו גברים שעשו ניתוח לשינוי מין. גברים מקריחים שמרחוק אפשר רק לנחש אם יש להם ריח של כפות רגליים או של "אולד ספייס".בחורים צעירים עם הרבה שיער שנראים כמו כאלה שלא מתגייסים לצבא מטעמי חוסר טעם (אם תיתנו להם רגע הם כבר ימציאו סיבה). עברו כמה בחורות שלא הייתי מתנגד לשבת איתן מתחת לאיזה עץ בעוד ארבעים שנה, ולהיזכר שהכרנו בתחנה המרכזית ושנרקומן בלי רגל (או עם רגל) ביקש ממני סיגריה ונתתי לו את כל הקופסה ומאז לא נגעתי בסיגריה. הסתכלתי על כולם וחשבתי איך הפכתי להיות מה שאני היום. עוד אחד שאף פעם לא מרוצה ממה שיש לו, ומעריך רגעים יפים רק בדיעבד. באותו הרגע החלטתי שאני מתחיל לעשות דברים חדשים ולהפסיק להיות כל כך מקובע. החלטתי להתחיל במשהו קטן- הלכתי לקיוסק הקרוב ונשענתי על מקרר הארטיקים. התלבטתי בין ארטיק לימון לבין מטרה. קניתי "שוקו בננה" ובלק הראשון התחילו להתעופף בראשי זיכרונות ילדות מחוף גורדון עם כל המשפחה בימי שבת. חזרתי לאותו עמוד והמשכתי לבהות באנשים. הגעתי למסקנה שהכתיבה שלי מאוד אגואיסטית ושהגיע הזמן להתחיל לכתוב על אחרים. הסתכלתי על כל מי שעבר לידי ותהה למה האיש הזה עם הארטיק מסתכל עליו. באותו הרגע הבנתי שכל אחד מהאנשים שעובר שם הוא סופר או משורר. זה עשה לי טוב. אחותי פתאום צצה משום מקום ואמרה שהיא מחפשת אותי כבר חצי שעה ושאני לא עונה לפלאפון. שלוש שיחות שלא נענו ונייד על מצב שקט. יש לי נטייה לעשות את זה כשאני בהנגאובר.
היא אמרה שהעיקר שהיא מצאה אותי ולא הבינה מה קרה שאני שזוף ואמרה שהגיע הזמן שאני אתן לשמש לצלות אותי קצת כי זה מוסיף הרבה. "יום אחד כולם יחטפו סרטן העור ואני לא רוצה להיות שם ולהגיד שאמרתי לכם". לקחתי ממנה את התיק והלכנו לרכב. בדרך הביתה, כשהשמש דפקה על השמשה הקדמית של הרכב, אמרתי לה שהתחלתי לחבב את הדבר הצהוב הזה בשמיים. היא אמרה שבימיים שאין שמש היא לא מתפקדת. פתאום לא קשה לי להבין אותה. וככה, ראיתי היום קצת אור בזכות המקום הכי חשוך בתל אביב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
