| 5/2006
עד החתונה זה יעבור (הכוס האחרונה)
אם מישהו היה אומר לי שהוא ראה אותי היום בחנות לכלי בית, שנמצאת בתוך קניון, שנמצא בעיר בתי החולים. הייתי מכחיש ואומר לו שהוא בטח שותה יותר מידי. בדיוק כמו שאני מכחיש את העובדה שבשבוע שעבר הייתי בחנות אחרת וקניתי כלי סכו"ם חדשים. באותו היום גם גיליתי כמה שהעסק הזה יקר. ארבעה עשר שקלים בשביל מזלג!! והוא אפילו לא עשוי מאהבה. יש דברים שפשוט אין להם הצדקה.בחיי. למזלי, נפלתי (או נפל עלי) מבצע מאוד ישראלי שנקרא 1+1 שתמיד מצלצל יפה (הלחן עממי). לדעתי שבעה שקלים לכפית זאת גם גנבה. באותו הרגע רציתי לעשות שערורייה ולהזמין לשם משטרה. אבל אתם יודעים איך זה, הם לא יענו ובמקרה ימצאו אצלי ברכב איזה גוש חום שלא ידעתי על קיומו. עברה בי צמרמורת מלחשוב על לובשי המדים האלה והתחלתי לאסוף ארבעה מכל סוג- סכינים, מזלגות, כפות וכפיות. כשהרמתי מזלג קטן, נעצרתי לרגע, כי הבנתי שאין לי מה לעשות עם מזלג קטן. מזלג קטן זה מותרות. ותעזבו את זה שאני אף פעם לא אוכל או קונה עוגות. הייתי מרוצה מהמחשבה המהירה שברגע זה חסכתי עשרים ושמונה שקלים, ובאותו הרגע גם ניסיתי להבין למה אין גם סכינים קטנים. רציתי לשאול את המוכר אבל לפעמים עדיף לשתוק. הפעם לא שתקתי וניגשתי אליו. "תגיד, איפה הסכינים הקטנים?", "איזה סכינים?". אמרתי לו שאני לא מצליח למצוא את הסכינים הקטנים (אולי מכאן לקוח השם לסכין היפני). הוא אמר שאין סכינים קטנים ושמשתמשים רק בגדולים ושזה לא כמו כפיות ומזלגות.
אם בסוף הייתי קורא למשטרה, אז הייתי מבקש שיעצרו אותו על חוסר שיתוף פעולה. שילמתי יותר מידי על הברזלים האלה והבנתי שאני צריך לשמור עליהם טוב מפני גנבי המתכות.
כשהגעתי לרכב עדיין היה לי קשה להאמין שהוצאתי כסף על קניית סכו"ם. הצצתי לרגע למראה, כדי להיות בטוח שזה אני. כן, זה הייתי אני. הבדיחה הייתה על חשבוני. כשהתרחקתי מהחנות החלטתי שאני לא אספר לאף אחד על הרכישה הזאת, אבל אז נזכרתי שיש לי את הבלוג הזה ואין דרך יותר טובה להשתחרר ממשהו מעיק מאשר לשבת מול תא וידוי וירטואלי.
באותו יום חשבתי שזה נגמר. אבל היום מצאתי את עצמי בעוד חנות לכלי בית, שהייתי בטוח שהמותג שלהם מתייחס רק לבגדים או לספורט של אנשים עם ישבנים ענקיים.
החלטתי שאני רוצה לקנות צלחות חדשות ואולי כמה כוסות. החלטתי לפנק את עצמי כפיצוי על כל השנים שבהם המצב של כלי המטבח שלי הזכיר טיול שדה של תנועת נוער בלי תקציב. היה לי מטבח בנוסח פ'יוזן (בחיים לא הייתי משתמש במילה הזאת, אבל האלטרנטיבה היחידה שיש היא 'אקלקטי', וזה כבר יותר מידי בשבילי). הצלחות לא היו קשורות אחת לשנייה, וכל אחת מהן הזכירה דודה אחרת. הסכינים לא חתכו, והמזלגות תמיד הזכירו לי תמנון דיסלקטי. ואני לא יודע איך, אבל תמיד לכפיות היה כיפוף קטן שהזכיר שלפני חמש עשרה שנה הייתי מתקן איתם פנצ'רים באופניים. בקיצור, הגיע הזמן להעמיד פנים שאני בן אדם מסודר שמעריך את עצמו. ועד כאן עם תירוצים.
ראיתי בחורה שבחרה לעצמה סט של צלחות. שמונה עשרה חתיכות והכל בלבן. סמכתי עליה כי היה לה שיער של בחורה אמינה ונעלי ספורט. כשהיא הלכה לקחתי גם לעצמי את אותו הסט. אח"כ עברתי לכוסות של המבצעים וקניתי שישייה. שמתי הכל בצד ונזכרתי שיש לי רק שלוש כוסות יין וכוסית אחת של וויסקי. אני לא מבין מה הקטע הזה של זכוכית עם הנטייה שלה להישבר? אבל איכשהו זה תמיד עובד כשנשמטת לי כוס מהיד.
הגעתי למדף שהיו עליו כוסות לוו בול מרובעות כמו שאני אוהב לצלול איתן, ונחרדתי לגלות שכוס אחת עולה שלושים ושתיים שקל. זין בעין. כי יש לי נטייה לשבור כוסות ולא מזמן הבנתי שאני בעצם קונה כוסות חד פעמיות מזכוכית. קראתי למוכרת שהייתה דומה למיקי קם (אבל בנמוך) ואמרתי לה שאני מחפש שישייה של כוסות כאלה במחיר של כוס אחת. היא לקחה ממני את הכוס ובחנה אותה בזווית של האור ואמרה "זאת לא סתם כוס, היא מזכוכית מוצלחת מאוד". "אני מאמין לך, אבל את הרצפה שלי לא יכולה להבדיל אם לכוס שלי יש בגרות מלאה או לא". היא חייכה חיוך מאולץ ואמרה שבאזור המבצעים יש 3 ב-12. אמרתי שאני צריך כוסות כאלה לשתייה חריפה. היא אמרה שלצערה זה רק מה שיש להם ושזה המחיר, כי הכוסות האלה נחשבות הכי טובות. תו"כ שאמרתי שאצלי בבית יש חלופה מהירה של כוסות, נתתי קטנה עם היד למדף שהיה מאחוריי ואיזה ספל ירקרק החליט לבחון את כוח הכבידה והתנפץ על הרצפה.
לא הבנתי למה כולם הסתכלו דווקא עלי? זה הספל שהרעיש. שיסתכלו עליו. מיקי צחקה והסתכלתי עליה ואמרתי "שברת שילמת, אה?" היא הרימה את הידיים באוויר ומשכה את הכתפיים לאחור ואמרה "ככה זה פה". הגיעה לשם עוד עובדת (שלא הייתה דומה לאף אחת) והסתכלה עלי כאילו רצחתי את הכוס בכוונה תחילה. רוצח הספלים מכה שנית. היא התחילה לאסוף את השברים ורציתי לעזור לה ולהגיד שהספל התחיל ושלא התכוונתי, אבל פחדתי להתקרב אליה כי היא נראתה כמו מישהי שמעשנת שתי חפיסות קנט ביום, אז רק אמרתי סליחה. (במחשבה שנייה היא הזכירה לי את הספרנית שרדפה אותי מכיתה ה' ועד כיתה ח', בטענה שיש אצלי ספר שאני צריך להחזיר.
לקחתי את סט הצלחות, את השישייה של הכוסות המוזלות ושלוש כוסות יקרות שכבר תכננתי להן קבורה מלכותית בקרוב. (אולי מיקי תבוא להספיד. תבואו).
כשניגשתי לשלם על הקניה, אמרתי למנקה (שהייתה גם הקופאית) שככה זה, וכמו סלעים ואנשים, לפעמים גם ספלים נשברים. כנראה שה"קופאית-מנקה" לא מכירה את דליה רביקוביץ כי היא לא הגיבה. שוב הרגשתי כמו אידיוט והבנתי שלפעמים עדיף לשתוק. נכנסתי לרכב, הסתכלתי במראה וגיליתי שגם היום זה עדיין אני. נזכרתי בספל ששברתי ובדקתי את הקבלה. עשרים שקלים לספל שמת בלידה. ניחא (שגם את זה לא הייתי כותב אם לא הייתי משתמש כבר במילה "בקטנה").
עדיין קשה לי להחליט מה אני חושב על הקניות האלה, וקצת קשה לי להאמין שכתבתי על זה. אבל יש לי תכנית שבמרכזה יושב הרעיון של להפוך לבן אדם רציני יותר. ובינתיים, אני מטפח את הסביבה. אני יודע שזה נובע מלדחות את הקץ, שהוא כמובן, הטיפול בעצמי. אבל גם זה משהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
