|
| 5/2006
ויוה לה פקק
לכל עיר יש את הכישורים שלה וזה לא חדש שלתל אביב יש נטייה להפוך אנשים לסמרטוטים. אבל זה רק אחד מהכישורים הרבים של העיר הזאת שגמרה על רבים וטובים. בכל פעם שמדברים על תל אביב, רצוי להתלונן על המחסור במקומות החנייה, ואם יש קצת זמן אז ניתן להזכיר את זיהום האוויר ואת המדרכות שמנומרות בקקה של כלבים וחתולים. היום, פקד את העיר אסון חדש בהפתעה, אותו אסון שבד"כ תוקף בבקרים ולקראת הערב. כנראה שהשגרה הפקוקה קצת הפריעה לצרפתים והם החליטו לארגן פקק לילי לכל הנהגים העייפים והמתוסכלים שזחלו איתי היום על הכביש. לשמחתי ולמען בריאותי הנפשית המקרטעת, אני לא גר בעיר האפורה הזאת. אבל לצערי, אני עובד שם.
בסביבות עשר בלילה עשיתי את הסוויץ' שמבדיל ביני לבין העבודה ויצאתי מהמשרד. מישהו במעלית אמר משהו על פקקים ועל רחובות חסומים ואני רק התלבטתי אם ללכת לשתות משהו או לחזור הביתה. כשהשתלבתי בנתיב הבנתי שאני והרכב הולכים לבלות יותר מידי זמן בזחילה. נזכרתי באיזה משפט מהסרט הכי ישראלי שאומר "לכל דלי יש סמרטוט ולכל פקק יש בקבוק", ומיד התחלתי לחשוב על הבקבוקים המיותמים שמחכים לי מאחורי הבאר ולנסות לנחש מתי ייגמר הפקק ויגיע הבקבוק.
הדלקתי את הרדיו והוא הזכיר לי שהיום מתחילה כאן עונת התרבות הצרפתית. קיללתי, מודה.
כשקורה משהו ששובר לנו את השגרה, נגיד, פקק התנועה הכי גדול בתולדות המדינה, נהוג לחפש אשמים. וכמה שזה אירוני שדווקא בזכות הצרפתים, הועצמה אחת מהחוויות הכי ישראליות שאני מכיר. לפחות הפעם זה לא בגללנו וכמה שזה נעים ונוח להאשים את הצרפתים. אני לא שונא אותם, לא לא, שלא תבינו לא נכון, אני פשוט לא אוהב אותם כל כך.
כולם מתעסקים בפקק הנוראי הזה שחייב לי שעה וחצי מהחיים (וזה רק מהיום), ואף אחד לא שם לב שבזכות הצרפתים מצאנו את התרופה לתאונות הדרכים. כי אף אחד לא מת בשעתיים וחצי האלה שכל נהגי תל אביב היו צמודים.
תאונות דרכים זה מוות לא בררני שלוקח את כולם בלי הבדלי דת, גיל, גזע ומין. זה לא כמו שאר המיתות. למשל, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה שמור לאתיופים ולבדואים. ונגיד, טביעה בים זה בעיקר לערבים. והפיגועים באוטובוסים שמורים לישראלים שכבר התחילו לחשוב פעמיים אם משתלם לקנות כרטיסייה. וזה מעלה רעיון מעניין- אני חושב שכל נוסעי האוטובוסים צריכים לפנות למשרד התחבורה, בבקשה שהניקוב של הכרטיסיה או קניית הכרטיס, יתבצעו בתום הנסיעה. כי אף אחד לא יכול להבטיח שהנסיעה תיגמר בשלום, ואם לא נסעת לא שילמת. הרעיון הזה עולה רק מטעמי הגינות. בנוסף, צריך להגיש תביעה ייצוגית שתדרוש החזר לאותם נרצחים ששילמו מחיר מלא על נסיעה שהם לא זכו לסיים. ומה עם אלה שקנו חופשי חודשי בתחילת החודש? מישהו מרוויח על זה וזה לא מוצא חן בעיני.
נחזור לצרפת. סוף סוף תפסנו אותם בבגט. אין בינינו כימיה ולמה לעזאזל הם מנסים להרשים אותנו עם כל הפירוטכניקה הזאת? מי צריך את זה? הרבה אנשים יגידו שהעיקר הכוונה ושצריך להגיד תודה שהם בכלל מסתכלים עלינו ומנסים לעשות משהו. אז חשוב לציין שהכוונה אף פעם לא עניינה אותי בכל מה שנוגע למתנות. או כמו שאומרים, עם כוונות לא הולכים למכולת. לדעתי הם היו צריכים לתרום את המיליון שלהם למקום שצריך אותו ולא לארגן מופע צבעוני שעכשיו אני מבין שהוא בעצם היה תכנית זדונית ליצירת פקק ענק.
לה פטיט אמור
נשבע לכם שאני לא שונא אותם. נשבע בז'אק שיראק. אבל משהו קצת בוער בי כשמזכירים את הצרפתים. משהו מושרש בי עוד מהלידה. כשאוהבים מישהו לא צריך סיבות, אף אחד אף פעם לא ישאל אותך למה אתה אוהב מישהו, כי מאוד קשה להסביר אהבה. אבל כששונאים מישהו מתחילים להרגיש אשמים ולחפש סיבות. אני לא יודע למה אני לא אוהב את הצרפתים, ובטוח שזה לא בגלל שאני זוכר להם כמה דברים. וזה גם לא בגלל שהם אנטיפתים. יכול להיות שאני לא אוהב אותם בגלל שאני מרגיש שהם לא אוהבים אותי.
הייתי חייב
יין הבוז'ולה בכלל לא טעים ולדעתי גם יקר מידי. וכל מי שאוכל מרק צפרדעים צריך לחטוף בגט על הבארט. לבריג'יט בארדו יש תחת גדול וציצים קטנים. ואני גם שונא את הרכבים שלהם עם המזגנים שכל הזמן מתקלקלים.
נקודה למחשבה (או סתם צירוף מקרים)
תמיד תהיתי למה בכל פעם שמציירים את דמותו של השטן, מעטרים את פניו בזקן צרפתי?
טוב, עכשיו שאמרתי את מה שאמרתי, אני שוב רוצה להזכיר שאני לא שונא את הצרפתים. גם אין לי בעיה עם ערבים. אבל איכשהו, אפשר להגיד שאני תמיד מרגיש קצת יותר טוב שהם לא בסביבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
