| 5/2006
דאוס אקס וינו
אתמול בצהרים התקשרתי ל"הוט" כדי להתחבר דרכם לאינטרנט. ענתה לי נציגה שצחקקה במשך כל השיחה. היא אמרה "אתה נשמע כאילו שאתה נרדם", שאלתי אותה איך נשמעים כשנרדמים והיא לא ענתה. היא צחקה שוב ואמרה שאני משרה אווירה של רוגע ושהיא מרגישה שגם היא הולכת להירדם בגללי. חשבתי לעצמי שאו שהיא נורא עייפה או שאני אדם משעמם. וכמובן, בניתי עליה דמות. ולדעתי אין צורך לפרט, כי זה יכול לגמור כמה דפים ולבזבז כמה דקות.
וידויי- אני חייב להודות שאתמול בלילה, כשחזרתי מערב אלכוהולי בינוני, חשבתי על אותה נציגת הוט ( על מי כבר יש לי לחשוב) שענתה לשם אפרת. כשנותקה השיחה היא אמרה שאני לקוח מועדף ושהיא תדאג לי להתקנה דחופה בבוקר שלמחרת.
חשבתי עליה הבנתי כמה שהיא שונה ממני. היא הייתה מאושרת ודיברה כאילו שנינו אנשים מאושרים ומלאי שמחת חיים. ואז הבנתי שאני קצת טובע ורק אדם מאושר יוכל לסחוף אותי. פעם הייתי נמשך לעצב, לבחורות שהיו לובשות את קולקציית תשעה באב עם פנים שגורמות לך לחשוב שהכלב שלהן בדיוק נדרס. וכמובן, שהשיער שלהן היה בצבעי צעקה (אתם חייבים להודות שיש משהו מפתה בבחורה יפה שבכוח מנסה להיראות רע). היום אני אוהב את ההפך. אני מוצא את עצמי בוהה בבחורות שנראות כאילו הן נפלו מקטלוג של אברקרומבי ופ'יטש. אלה בלי ההבעה, עם עיניים בהירות וגדולות (עם גומה אחת שמופיעה רק כשהן מחייכות) כאלה שדורשות תשומת לב כמו חיית מחמד, וכשהן רוצות קצת יחס הן מדברות בלשון זכר- "אני עייף", "אני רעב" וכ"ו. בעצם, זה לא נכון. אני סתם מכפיש בחורות תמימות שאני זוכר מהעבר.
עכשיו אני מבין שאני רוצה מישהי חדשה עם ריח חדש שלא תזכיר לי אף אחת אחרת. שתהיה כל מה שהיא יכולה להיות וכל מה שהיא רוצה להיות והעיקר שתהיה איתי.
כמה נזרקתי. בסה"כ רציתי לספר על אפרת ועל כך שלפני שהלכתי לישון חשבתי עליה, והייתי נותן חצי חצר כדי לדעת אם גם היא חשבה קצת עלי אחרי השיחה.
נשכבתי במיטה ועשיתי חשבון נפש קצר כמו שאני עושה בכל לילה, שבו אני לא מחוק מידי. חשבתי בהילוך מהיר על כל מה שקרה לי היום. ניסיתי לא לחשוב על העבודה, והשתדלתי לחשוב על אותה אפרת. נזכרתי במשהו ששמעתי היום ברדיו (הפסקתי עם שירים ועברתי סופית לדיבורים וככה מצאתי את עצמי מאזין לאיזה רב (הוא יסלח לי אם אני לא זוכר את שמו, אבל אני לא מכיר רבנים. למעשה, אני מכיר רב אחד והוא בכלל דלת). הרב הזה אמר שצריך לשכב במיטה עם הראש לכיוון צפון ולנסות להירדם על צד שמאל. בדקתי איפה אני נמצא בכל הסיפור וחישבתי את השקיעה וגיליתי שלפחות את המצווה הזאת אני מקיים.
השעון צלצל בשמונה בבוקר ואחרי מקלחת קצרה התחלתי לחכות לטכנאי. כעבור שעה, כשהבנתי שגם טכנאים אוהבים לישון. החלטתי ללכת לצרכנייה ברגל ולקנות כמה דברים, שהמצרך הראשי ביניהם היה עיתון. נכנסתי לסופר הקטן וכמו שתיין טוב בדקתי את מחירי היין. לא משהו בהתחשב בכך שמדובר במושב. הטעות הראשונה הייתה ללכת לשם יחף. הטעות השנייה הייתה לקנות שני בקבוקי יין. והטעות השלישית הייתה, להתלוצץ עם המוכרת שראתה כבר כמה טיפוסים בחייה.
קניתי נייר טואלט, חלב, שני בקבוקי יין, ראש חסה, ושני לימונים. המוכרת, שהשפם של הסגיר את העדה שלה, שאלה אם זה הכל? אמרתי לה שתעשה חשבון והצבעתי על קרטון החלב ואמרתי לה שתארוז אותו למתנה. היא קפאה קצת ושאלה "את החלב?". אמרתי לה שבעצם תעזוב ושאני אקח אותו ככה. היא הוציאה לי חשבון ויצאתי משם.
בדרך חזרה, בדיוק כשניסיתי לא לדרוך על אבנים קטנות מידי, הסלפון שלי מימש את הייעוד שלו. עניתי. "שלום. זה כרובי?" ,"כן", "מדבר ישי, אני הטכנאי של הוט" (מה הוא כבר יכול לעשות עם שם כזה?). הדרכתי אותו לכיוון המשק והוא הגיע. לקח לו קצת זמן למצוא את המקום ומה גם שאני קצת חלש בהסברים. בסוף הוא מצא. יצאתי החוצה וראיתי איש קטן יוצא מהאוטו. השם שלו התאים לו, שם קצר לאיש קצר. קיוויתי שהדלת השניה תיפתח ושאפרת תצא משם ותהיה דומה לגרייס קלי בחלון אחורי ואני אשב על הכיסא כמו ג'יימס סטיוארט הצודק שחושב שהוא יודע מה הוא צריך. אבל לא אפרת ולא גרייס. גורנישט.
הצעתי לישי בירה והוא הסתכל עלי במבט שגם אני הייתי נותן אם היו מציעים לי בירה על הבוקר. אמרתי לו שאני מתנצל ושזה אינסטינקט. הוא ביקש משהו קר וזכה לכוס מים צוננים. כעבור עשר דקות הוא התחפף מכאן וזכה לקבל טיפ עם תמונה של עגנון. סוף סוף היה לי אינטרנט בבית החדש, אבל עדיין אין לי אפרת.
אז אפרת, אם את שומעת, תעשי טובה ותצלצלי אלי ואני אתן לך הוראות הכוונה. דברי עם ישי הקטן, הוא כבר ידריך אותך. יש יין, נייר, ואפילו קניתי חסה ולימון. אבל את שומעת, אם לא אכפת לך לעצור בדרך כי שכחתי לקנות היום עיתון. אני לא אינטיליגנט אז שזה לא יהיה "הארץ". אני גם לא קורא צהובונים אז אפשר לשכוח מ"ידיעות". "מעריב"?, לא בא בחשבון. כי יש גבול לשעמום ואני לא רוצה להשתייך למגזר דרך קוראי העיתונים. תביאי את שלושתם, נתחשבן אח"כ. דברי עם ישי, נתתי לו את החמישים האחרונים. אין כאן בנקומט, או כספומט, או drinklink כמו שהאירים השיכורים קוראים לזה. את יודעת מה, לא צריך עיתון. לא צריך כלום. את בכלל לא קיימת ואולי גם אני לא קיים. השארתי לדקארט הודעה במשרד ואמרו שהוא עסוק כל השבוע ושהוא חוטב עצים ביער בן שמן ומקליט אותם.
הדבר הכי טוב שקרה לי היום זה שעשיתי את מה שרוב קורבנות הפיגועים עושים- נסעתי לנחלת בנימין וקניתי וילונות. אה, וגם ביטלתי את הפגישה עם יעל.
השעון מנשק את ארבע בבוקר וכל מי שהיה כאן עד עכשיו התפזר. גלגלנו סיגריות ואפשר להגיד שייבשנו כמה בקבוקי יין.
לילה טוב.
הפוסט הבודד הזה, כמו הקודם והבא אחריו, מכחיש הכל כל עוד יוכח אחרת. אני הולך להתרסק קצת ולנסות להחליט מה בא קודם- טרגדיה או קומדיה?
ושוב, לילה טוב נטול חלומות (וגם אם כן, אז חשוב לזכור שאתה חף מפשע כשאתה חולם).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
