הלילה היה רגיל והתפאורה מעלה אבק. ישבתי בצד של שולחן עגול וגדול ולידי ישב מנוליטו ששאל אותי מה אני חושב על משהו לא מעניין. אמרתי שיש נושאים שאין צורך לגבש עליהם דעה. ישבתי שם במקום הזה עם המשקה הסגריות והמבט המת והרגשתי כל כך מרוקן ומיותר עד שכבר לא התחשק לי לקום וללכת. אפילו לא רציתי לשתות. בכל פעם שאני מחליט לא לשתות מישהו בא ומזמין אותי למשקה, וכך באמת היה. "כרובי, אתה נראה רע, וודקה או ויסקי"? "מה קרה למים?" "נגמרו", ניסיתי לצעוק לו משהו אבל הוא כבר יצא לסיבוב השירותים שבדרך זורקים למלצרית את ההזמנה ומצביעים על השולחן. תמיד אהבתי מלצריות ותמיד חשבתי שאי אפשר לא לאהוב מישהו שפשוט מביא לך את כל מה שאתה רוצה. לאחרונה התחלתי לשנוא אותן. הן מביאות לי משהו שמפיל אותי שוב ושוב. הלא מודע השתלט על המודע וגורם לי להאשים את כל מי שמסביב והעיקר לא את עצמי. פעם השתייה הייתה התרופה והיום היא הפכה לרעל. לאחרונה התחלתי לבדוק כמה אני שותה ולספור לעצמי את כמות הכוסות שעוברות דרכי. בדיוק כמו איזה דודה שתמיד בדיאטה וסופרת לעצמה קלוריות, ואפילו משקרת את עצמה, וגונבת מאה קלוריות לכאן ושלוש מאות קלוריות לשם. ומקנחת בהמבורגר מיוזע על מצע עלי בייבי עם לחם קל. מנולי חזר לשולחן והמלצרית אחריו עם שתי כוסות שקופות. האנשים שישבו סביב השולחן שהייתי חלק ממנו הרימו כוסות והתקרבתי קצת. שתינו לחיי מישהו שהיה זה שהכי פחות רצה להיות שם. הוא היה נראה כאילו הוא הכי רוצה להיות בבית עם מישהי שתאהב אותו ותיתן לו קצת אהבה. אך מאחר ואין מישהי כזאת, הוא תקוע עם כמה שיכורים בתוליים, במקום ששולט בו העשן והאדים של האלכוהול. מישהי עם שיער שחור וארוך ופה קטן הצביעה עלי ושאלה איך קוראים לי ולמה אני לא מתקרב? אם לא הייתי יודע שהיא קצת שתויה הייתי נותן לה ביס באצבע. אז אמרתי משהו והתקרבתי קרוב מידי. היא אמרה שאני כמו סיילנט בוב וזה כמעט היה מחמאה. המשכתי לשתוק וחזרתי למצב הרגיל שלי וניסיתי להילחם במחשבה שמה יקרה אם ייכנס איזה אוטובוס בקיר. עכשיו שאני חושב על זה, גם רכבת יכולה לעשות את העבודה, זה באופנה היום. ישבתי שם ובחנתי כמה פרצופים. הרגשתי שאני זקן מכולם בכמעט חמישים שנה. אני לא אוהב את המחשבה הזאת ובזמן שהנפתי את השוט באוויר התחלתי לחשוב על השני. במשקה החמישי התחלתי לבהות בישבנים שלא שלי ובכמה חריציצים, וכבר ידעתי מה אני רוצה מהחיים שניתנו לי במתנה בדיוק כמו המשקה הראשון. את שניהם לא ביקשתי אבל בינתיים אני תקוע עם זה אז אני נמרח. מנולי אמר שהוא שותה יותר מידי ושאל אם אני חושב שהוא צריך לצמצם? אמרתי לו שאני יכול לייעץ לו בהשקעות ועד הטיפ האחרון של אודטה, ושדווקא בנושא של שתייה אני כישלון ושאני קורבן של עצמי בדיוק כמוהו. הוא שאל אם אני רוצה להפסיק לשתות ביחד. אמרתי לו שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה ושעשיתי את זה כבר אלף פעם. הוא חייך ושתה שלוק קטן ולרגע הזכיר לי את עצמי מלפני כמה שנים, באותו הרגע שהבנתי כמה דברים על ההרגלים שלי. הזמנתי בקבוק מים וחשבון, נתתי למנולי חיבוק קטן ולחצתי כמה ידיים ויצאתי משם. השארתי אותו עם עצמו ועם הטורפים המשעממים האלה ששותים את המשקאות הצבעוניים שלהם וצועקים עובדות על עצמם. לאחרונה יש הרבה שוטרים בסביבה בגלל כל השתיינים השמחים שלא יודעים לשמור על הנתיב שלהם, אס החלטתי לא לנהוג. התקשרתי למוקי שאף פעם לא בבית ושאלתי אותו אם הספה שלו פנוייה. הוא אמר לי שהוא לא ישן בבית ושהמפתח במקום הקבוע. נסעתי כיוון הרחוב שלו וזאת הייתה אמורה להיות נסיעה קצרה של כמה דקות עד החנייה שלו. הכבישים היו פתוחים ובתוך רבע שעה הייתי בבית. אמרתי שלום למיטה והלכתי לישון.

בפוסט הזה לא קורה כלום, אבל זה טוב לפנות מקום למחשבות חדשות וזה טריק מוצלח לשחרור לחצים. ואחרי הקאה קטנה של זכרונות מאתמול, אני צריך לחזור לעבודה. תודה וסליחה.