|
| 6/2006
כמה מילים
חזרתי מקניות והתלבטתי בין השלט של הטלביזיה לבין מדף הספרים. זה קצת בלבל אותי כי היה לי כאב ראש איום, אז הלכתי למטבח ומזגתי משהו. ניגשתי למדף הגבוהה שכרגע דומה לארגז לא מפורק של מעבר דירה, ופתחתי את הספר שאומרים שהוא הרומן הכי טוב שאי פעם נכתב, שמשום מה אני נמנע מלפתוח כבר כמה שנים.
שלא תטעו לרגע ותחשבו שאני אינטיליגנט שקורא קלאסיקות, לא ולא, אני רק מדפדף בין הדפים ומחפש תמונות ולפעמים משתמש בהם בתור קססונית. רק במקרים נדירים אני יושב עם ספר ששוקל כמו בקבוק של משהו טוב. אני איש של ספרים קטנים, כאלה שאפשר לאחוז ביד אחת (חשוב שהשניה תהיה פנויה מעל המאפרה) ורצוי מאוד שהם יהיו בכריכה רכה ושהשם של הספר לא יעלה על שתי מילים, ושלא יזכירו שם שמות של מאכלים. קצת בררן אה? כבר העירו לי על זה. הסיבה לבררנות המזוייפת שלי, מסתתרת מאחורי העובדה הפשוטה, שאני משתדל לצמצם את המבחר כמה שיותר. הפעם חרגתי מהרגלי, ופתחתי את אנה קארנינה, הרומן הגדול של ההוא, נו, הרוסי הזה שפעם ענה לשם טולסטוי. ואם אתם לא מכירים אז תציצו אליו לכמה רגעים, כבר לא עושים אותם כאלה.
אולי אפשר להציע לערוץ הפרסומות להרים תכנית ריאליטי חדשה "טולסטוי נולד". אולי רק ככה יגמלו אותנו מהזבל שעושה שם רע לתרבות. כי די נשבר לי שבכל פעם שאני פותח עיתון או צופה בטלוויזיה, מספרים לי מה נינט אכלה לארוחת בוקר עם זום על החרציצי שלה. ואתמול קראתי ידיעה מרתקת שהבן של אסי דיין התחיל לפרסים מכנסיים. המפורסתמים האלה נדחפים לכל פינה ומאוד לא מעניינים אותי ולאחרונה קצת קשה לברוח מידיעות הסתם בעיתונים. וזה מזכיר לי שמישהו זקן וחכם פעם אמר "שהשמש שוקעת אנשים קטנים עושים צל גדול" (זה מסביר את שירי מימון ויודה סעדו).
אולי הגיע הזמן לתרום את הטלביזיה ולהפסיק לקנות עיתונים ולנבור במדפים מאובקים בספריה. כן, כנראה שהגיע הזמן להעשיר את המוח המנוון.
עוד פעם נזרקתי. בסה"כ רציתי לספר שפתחתי את אנה. ז'תומרת את הספר, וטולסטוי מתחיל במשפט שהביא אותי להתחיל לכתוב את הפוסט הזה - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה" . המשפט הזה בעצם אומר שהסבל של כל אדם שונה. כל אחד רוצה להיות ייחודי ולהוכיח שהסבל שלו שונה ושהוא סובל הכי הרבה ואף אחד לא מבין אותו. התאהבתי במשפט הזה (זה טוב להתאהב במשפטים, תנסו. הם לא יכולים לפגוע בך והם אף פעם לא משתנים), וכמובן, שהנחתי את הספר בצד ומזגתי משהו (צריך לשמן קצת את הצירים). מותר לשתות משהו בשישי בצהרים, כי בטוח שבאיזה מקום בקצה העולם יש למישהו יום הולדת ויש שם כמה שיכורים שמחים. ישבתי עם וודקה והוספתי לה מיץ אדמדם וקרח (בגלל השכנים), וחשבתי על כסף. תמיד אמרתי שמבחינתי כסף לא מהווה בעיה כי הוא פשוט לא בסביבה. אבל זה לא נכון. אני חי חיים בינוניים וכמו הרבה אנשים שאני מכיר, גם אני חי במרחק של משכורת אחת מעוני. אין לי הרבה רכוש ואני חי מחודש לחודש. אז היום הגעתי למחשבה מאוד בוגר ואני חושב שעליתי מדרגה, החלטתי שאני רוצה לזכות בלוטו.
רציתי להמשיך ולספר שבכסף שאני אזכה אני ארכוש פארק קטן- פארקיטו. שיהיה בו הרבה עצים וספסלים לכמה לזוגות אוהבים. ושזה לא שזה משנה לי מי מתאהב או מי לא אבל יוצא לי לשמוע לפעמים כל מיני נשים, שתמיד הן רווקות, שאומרות שמי שמשדך בין שניים לשלושה זוגות, מובטח לו מקום בגן העדן. בזכות הפארק שלי אני אצליח לשדך בין אלף זוגות כדי שישמר לי שם מקום טוב, ולא ביציע עם כמה חטטניות שירכלו ביניהם, בין איזה זוגות הן סידרו ולמה לעזאזל אף אחד לא מבין שזאת הייתה קריאה לעזרה כדי שישדכו גם להן.
ובכסף שנותר, אני אדאג לעצמי וארכוש ספינה בינונית עם כמה בקבוקים וכמה תפוחים ואפליג אל הנצח. אבל זה קצת כבד מידי לספר שאני רוצה למות בים ואני לא מספיק שתוי כרגע כדי להודות בזה. אני הולך לתקן את זה.
מילה מהמציאות-
שתיתי קצת בשביל להעביר את כאב הראש. נכנסתי למקלחת וצריכים לבוא לכאן כמה חברים שמאמינים בכדורגל. הזמנתי אותם לצפות בשלושה משחקים שביניהם נשתה ונאכל. הולך להיות היום יום טוב שכבר מזמן לא היה. ואח"כ, אם אני אצליח לעמוד ולסדר את המחשבה שלי, אני אוכל לחזור לרוסיה שלי. לא לוודקה, בחיי. לאנה, אנה קארנינה. אולי אני עוד אלמד כמה דברים.
רק טוב.
נ.ב- אני לא מודה שאני צופה במונדיאל ומכחיש ששילמתי על החבילה (+הליגה האנגלית עד סוף השנה). אני לא אוהב כדורגל, נשבע באודטה. למשל יש עכשיו סרט תיעודי על המצאת הטטריס ובחיי שהייתי מעדיף לראות אותו. בסבל רב אני טס לטלביזה כי בעוד כמה דקות מתחיל משחק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
