אם תראו מישהו מסתובב עם גומייה משרדית על היד, אתם יכולים להיות בטוחים שזה אני.0. אני יכול להבטיח לכם שאין לי שיער ארוך או כל סיבה אחרת למנהג האינפנטילי הזה (שעד היום הייתי בטוח שנעלם בשנות התשעים). כי היום במקרה מצאתי גומייה והלבשתי אותה על היד והרגשתי כמו איש חשוב שצריך גומיה ומתכנן להשתמש בה אח"כ. הסתובבתי איתה כמעט כל היום ומידי פעם הצצתי לכיוון שלה כדי לבדוק אם היא עדיין שם וזה קצת מזכיר את ההצצות לכיוון הרצפה כשקונים נעליים חדשות.
יצאתי מקופסת הקרטון שלי שאין בה חלונות אבל יש בה ניחוח של שטיח שנולד רק לפני מאתיים שנה. לקחתי ימינה בפניה ליד ההיא שתמיד אוכלת פתית עם גבינה ושותה הרבה מים. אנשים מתמכרים לאוכל כמו לכל דבר ואסור לזלזל בזה. אבל ראבאק, פתית? מעניין איזה סיוטים יש לאנשים שמננסים לשמור על המשקל- הם הולכים לישון לאחר יום קצר שנטול פחמימות ועטור בפרכיות, ובלילה, הם מדמיינים שמירי בלקין מנסה לדקור אותם עם גזר. או שגיל חובב רוכב על צחי בוקששתר, צועק צעקתמלחמה אינדיאנית ויורה עליהם ניצני ברוקולי מאודים. בכל מקרה, עברתי את המשרד של אביבה (לדעתי, היא בסה"כ צריכה להחליף את השם שלה וככה יפתרו לה כל הבעיות) והמשכתי לכיוון השירותים.
כשהתקרבתי לדלת וניסיתי לפתוח אותה, בדיוק יצא משם מישהו שמאמין בנקיון ולפי הפנים שלו ידעתי שהוא שטף ידיים במשך שעה. הוא נתן לי להיכנס והרגשתי כמו איש חשוב שמסתובב עם גומייה על היד והולך לעשות פיפי.

הימים האחרונים שעוברים עלי הם די טובים ואני משתדל לא להודות בזה יותר מידי כי יש הרבה שדים קטנים שרק מחכים להזדמנויות כאלה בשביל להוריד אותי. אני לא פרנואיד, פשוט יש לי הרבה נסיון בזה אז אני משתדל לשמור על איזון בין עצב לשמחה ורצוי כמה גרמים של ציניות - כי רק ככה אפשר לשרוד.

כשיצאתי מהשירותים, כנראה שלא שמתי לב והגומייה נתפסה לי בידית של הדלת ונתנה לי חתיכת הלקאה. התאפקתי מלשחרר צעקה לאוויר וספגתי את הכאב בשקט. ואז, באותו הרגע, הגומייה קיבלה ממני שם- "גומיית הכאב שלי". היא כבר לא תהיה סתם גומייה שרק נראית שימושית. יהיה לה תפקיד חשוב. זאת תהיה הגומייה שתעזור לי לצמצם את כמויות השתיה שלי. כי אני, כמו אביבה, מגזים קצת עם מה שהיה פעם תחביב והיום הפך להרגל.
אז בכל פעם שיתחשק לי איזה משקה, אני אתן לעצמי פליק עם הגומייה, וככה, עם הזמן, אני אקשר את השתיה עם הכאב.

אני לא שותה יותר מידי, בחיי. זה שאר האנשים ששותים מעט מידי. אני רק חושב שאני קצת מגזים לפעמים ובמיוחד בזמן האחרון. אתמול למשל, היה יום שבת יפה והייתה שמש נעימה ופתאום הייתה לי הברקה. הלכתי ופתחתי בקבוק יין וכעבור מעט זמן רוקנתי אותו. הערב עדיין לא ירד וכבר הייתי אחרי בקבוק וזה לא הזיז לי. עכשיו זה קצת מזיז ובחיי שאני חושב שהגיע הזמן להירגע. היו לי תקופות הרב היותר גרועות ופעם הייתי מחסל בקבוקים עם אלכוהול אמיתי ולא עם מיץ ענבים עם כמה אחוזים בודדים. אבל אני מזדקן וחבל על הבריאות ועל הכסף ועל כל הדברים שאני הופך להיות אדיש אליהם. אז עד שלא יכניסו את האלכוהול לסל הבריאות, אני מתכנן להצטמצם. כמה חבל שאני מוזמן היום למסיבת פרידה בבאר מקומי, ושביום רביעי יש לי ברית ואח"כ חתונה וביום חמישי בת מצווה. אני אקח איתי את גומיית הכאב שלי ומבטיח לעצמי שאני אהיה מחושב.
אז אחרי שהייתי מרוצה מרעיון הגומייה, עברתי ליד המשרד של אביבה שבדיוק הייתה בסוף הפתית האחרון ודיברתי איתה קצת על המונדיאל והיא אמרה שרונלדיניו דומה למרגול. זה הצחיק אותי ומבלי שהיא תשים לב, השארתי לה גומייה על השולחן.

לכל אחד יש את הרעל שלו שפעם היה תרופה. יש כאלה שיורדים על מגש פיצה, יש כאלה שרוחצים ידיים, יש כאלה שמקיאים, יש כאלה שחותכים את עצמם ויש כאלה שסתם בוכים. אני לא מכיר שני אנשים זהים (חוץ מהספר שלי ומאחיו הקטן שדומה לו שתי טיפות ג'ל), וכמו שיש מגוון עצום של טיפוסים, ככה גם יש מגוון עצום של הפרעות. אז אני אומר, שהגיע הזמן להכניס את הגומיות החומות והמכוערות לאופנה. כי אם אנחנו לא מצליחים לעצור את עצמנו בבריחות, הגיע הזמן להשתמש בגומייה.