אספו אותי מהבית (החלטתי שאני 'שותה היום') וברקע, בכלל לא לגמרי במקרה, התנגן השיר "פלוגה בקו" של מאיר אריאל.
הנסיעה ארכה קצת יותר משעה, כולל הפקק הנצחי כשצריך לעבור את רעננה. ישבתי במושב האחורי והייתה לי בחילה איומה. לקח קצת זמן עד שהגעתי לבאר וסידרתי את זה, עם שלוק גדול שהרים והוריד לבארמנית את הגבה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, ושאני פשוט צמא, אבל הגשתי לה את הכוס וביקשתי ממנה עוד ויסקי שהגיע כבר לגיל שמונה עשרה ויכול לעזוב את הבית.
אחרי שבדקתי את הבאר, התחלתי לחפש פרצופים ידידותיים. יצחק קלפטר ישב בפינה ורציתי להגיד לו שאני מעריץ אותו, ולא רק בגלל שהוא עובד על כולם והוא בכלל מת כבר מזמן (ככה לפחות חשבתי עד שמאוחר יותר הוא שר את "בואי הנה" והזכיר לי כמה שהוא טוב). שמעתי קול מאחורי והייתי בטוח שזה האריה מ"עליזה בארץ הפלאות". הסתובבתי וראיתי שזה היה בכלל בן אדם שלא הכרתי. הסתכלתי מסביב ופתאום ראיתי את רפי רשף, וכמעט לא זיהיתי אותו בלי שולחן. היו שם הרבה אנשים ציבוריים ואני רק חיפשתי את ההיא שהכתימה לי את הלב לפני כמה שנים ורציתי כבר לסגור את המעגל המטופש הזה. עמד לידי ילד קטן שאחז בידו צלחת גדולה ואמרתי לו "תגיד ילד, ראית כאן מישהי עם עיניים כחולות ויפות ושיער שחור בינוני שנראית כל הזמן עייפה?", הוא הרים אלי את הראש ואמר "הלו תעזוב אותי אני דני סנדרסון וכרגע הגעתי". אמרתי לו סליחה והלכתי לבאר. אולארציק (שגם אותו אני מעריץ) עמד לידי ורציתי להגיד לו שהוא בסדר, ולפי העיניים הוא נראה כמו אלכוהוליסט יבש, אבל אז הוא ביקש רום קולה מהבארמן. אני ביקשתי מנה כפולה עם קוביית קרח וראיתי ספה גדולה ושחורה בפינה, והחלטתי לחנות שם עד שתתחיל החופה. התיישבתי עליה והיא הייתה מאוד נוחה (כבר לא עושים אותם כאלה). הכנסתי יד לכיס כדי להנות ממנת ניקוטין ואז שמעתי קול מאחורי, "אדוני, אני לא ספה, אני אפרים שמיר". "הו סליחה שמיר, לא ידעתי שאתה פה ורציתי להגיד לך שאני מעריץ אותך".
המשכתי לחפש את הבחורה שצריכה להיות שם ושאני רוצה לערוך את הניסוי ולהגיד לה מזל טוב על החתונה ולראות אם הלב שלי עומד בזה. גידי וענת גוב עברו לידי ועשיתי כן עם הראש ולרגע חשבתי שאני צריך להתקין בראש אנטי מחיקון כי חשבתי שהתחלתי לראות בשחור לבן. כשעברתי לבאר, הבנתי שהערב רק התחיל וכבר שתיתי כמות שיכולה לחסל סוס קטן. ביקשתי כוס מים עם לימון וכשרציתי ללכת ולארגן לי איזה קבבון בטחינה, פתאום ראיתי אותה, ועל הפרצוף העצוב שלה היה מתוח או מרוח חייוך. חייכתי בחזרה והתקרבתי אליה. "את נראית טוב" אמרתי לה את האמת. הסתכלנו קצת בעיניים והיא אמרה "השתבחת" (זאת הפעם הראשונה שמישהו מדבר עלי כאילו הייתי בקבוק). אמרתי לה ששמעתי שהיא התחתנה לא מזמן ואז פתאום החתן צץ עם שני משקאות ביד וגיליתי שהוא קצת מזכיר אותי. לחצנו ידיים, כמה מילים להחלפה וכל אחד המשיך לחיים שלו. הרגשתי טוב, היא קצת החמיאה לי וכמו כל אדם או חיה, גם אני אוהב ליטופים. הסתכלתי מסביב והבנתי שהאורחים בחתונות עושים שלושה דברים עיקריים- שותים אוכלים ורוקדים. נשארו לי עוד שני דברים.
החופה התחילה, והחתן, שהוא חבר טוב שלי, פישל קצת עם שבירת הכוס. אבל זה בסדר, הוא בן אדם טוב שאפשר להתאהב בו בקלות ובזכות כל דבר שהוא עושה.
כשניגשתי לבאר, מישהי שאני לא בטוח איך קוראים לה זרקה לי- "איזה סנוב, בוא תגיד שלום". תשמעו, אני לא סנוב, יש פשוט אנשים שלא מעניינים אותי ואני משתדל להיות בסדר. ואם מישהו מתאמץ לא להיות סנוב, אז הוא בעצם הופך לצבוע. שזה ממש מילכוד.
אמרתי שלום, ואחרי שהיא סיפרה לי איפה היא עובדת, הלכתי כי הרחתי בשר שרוף ומצאתי את עצמי עומד בתור וחושב שאנשים בדרך כלל אוכלים ארוחות ושותים עם זה משהו בצד. ואצלי זה ההפך, אני בעיקר שותה ורק אוכל עם זה משהו בשביל להרגיע את הבטן.
הייתה הופעה של כוורת והיו כמה נאומים מרגשים. פגשתי כמה אנשים טובים, לחצתי ידיים ונישקתי לחיים ואפילו כמה חיבוקים עם תיפופים וליטופים על הגב.

התחיל השיר והחתן והכלה שמיותר לציין שאני מאוד אוהב, התחילו בריקוד הסלואו המסורתי. בתוך כמה רגעים התקבצו סביבם זוגות, ואני רק חשבתי על המתוקונת שהכרתי לא מזמן וכמה חבל שלא הכרתי אותה קצת לפני והייתי מזמין אותה לחתונה.
פתאום באה אלי אחותו של אחד החברים שאני אוהב ותמיד היינו בקשר חם ושאלה אם אני רוצה לרקוד? רציתי להגיד שרקדתי בבית, רציתי להגיד הסתובבה לי הברך ושאני בקושי עומד. רציתי להשתמש בשיטה החדשה של תירוצים לא קשורים ולהגיד "מה לרקוד? רק הגעתי". רציתי להגיד מליון דברים ואז יצא לי "למה לא". עלינו לרחבה וזזנו שם עם שאר הזזים והשתלבנו בנוף. כשקלפטון כיבה את הגיטרה והפסיק לספר לנו איך אשתו מתארגנת לאירוע, ירדנו מהרחבה וברנו לשולחן. גם היא נשואה טריה וכנראה שבעלה לא אוהב לרקוד. אני לא יודע איפה הוא היה, אבל ישבנו ודיברנו ומצאתי לי מלצר שהתנדב להביא בקבוק יין לשולחן והתחלתי לעבוד. סיפרתי לה על כמה דברים שקורים לי והיא שמחה בשבילי. היא סיפרה עליה ועל בעלה והקשבתי במשך כל השיחה. הטבע קרא לי, בהתחלה לא עניתי כי נהנתי למצוא מישהי שאפשר לדבר איתה מבלי לחשוב כל הזמן על איך לברוח. הטבע התחיל ללחוץ אז ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים. בדרך לשם פגשתי את האקסית (השם הזה מתאים כי היא הבחורה הראשונה והאחרונה ש'גירזנה' אותי). "הבלונדה חברה שלך", היא שאלה אותי בקול שיכורי. "לא, רק ידידים" חייכתי, והמשכתי לשירותים.

קרו שם עוד כמה דברים אבל כבר התחלתי לשעמם את עצמי. למשל, ההיא שאמרה שאני סנוב עמדה לידי כשהייתי רגוע לקראת סוף הערב ובהיתי באגם, והיא סיפרה לי משהו על משהו וכמעט ואמרתי לה שהמחשבה שלי צלולה ושאני יודע בדיוק מה אני חושב עליה ויש לי משפט להמחשה- אם היא הייתה נופלת למים אז הייתי לוקח רגע בשביל להוריד נעליים.
הבנתי גם שרוב האורחים מיישמים את השילוש החתונתי- אוכל, שתייה, ריקוד ושסוף סוף הייתי כמו כולם ושהגיע הזמן להתאזן קצת בתוך השילוש, ושצריך להרגיע עם השתייה. מחשבה כזאת לא באה בכל יום וצריך להרים על זה כוסית. בערב אני הולך לבת מצווה של בת דודה שלא ראיתי שנים ולא יהיו שם אנשים ציבוריים, רק משפחה טובה. יהיה טוב.

הפוסט הזה ארוך מידי והשורה הזאת היא לא התנצלות.