עד לפני כמה חודשים (או שנים), העיניים שלי היו נפקחות בבקרים בזכות או בגלל הצלצול המעיק של הטלפון. עם הזמן אנשים למדו להכיר אותי (או שהברחתי אותם) והפנימו את העובדה שלא מתקשרים אלי לפני עשר בבוקר עד אחרי שכבר יצאתי מהבית. אין לי בעיה שיתקשרו אלי באמצע הלילה, אבל יש לי בעיה עקרונית עם בקרים. אני מעדיף להעביר אותם לבד מבלי לשמוע את הקול שלי או של מישהו אחר. כמובן שזה בסדר כשמדובר במקרה מצער של מוות או שמישהו מצא את המצית שאיבדתי לפני כמה שנים. יש גם מקרים חריגים, שבהם בני מיעוטים תמיד מתבלבלים במספר, ושאלוהים יעזור להם וילמד אותם לחייג (ועל הדרך שילמד אותם גם לשחות ולנהוג). השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר וקוביית הפלסטיק התחילה להשתעל את הצלצול החדש שלה. עד לא מזמן הייתי מאנשי ה-ring ring אבל בדרכי אל השינוי אני מתחיל מהדברים הכי קטנים בתקווה שהגדולים ידחו לכמה שיותר מאוחר. החלפת הצלצול גם קשורה למפגש עם בחורה צבעונית שאמרה לי שהצלצול שלי אומר שאני אדם משעמם. תיקנתי אותה ואמרתי בגאווה שהיא טועה ושאני משועמם. וכשהיא הלכה, מיד החלפתי את הצלצול (בשביל לא להסגיר את עצמי). זה דווקא לא רע להתעורר עם שיר נוסטלגי. הסתכלתי על הצג וראיתי שמדובר במתקשרים הסמויים שלא רוצים שתחזור אליהם או חלילה תשמור בזיכרון את המספר שלהם. לדעתי, שיחת טלפון היא כמו קרב איגרוף, היא צריכה להתנהל בין שני אנשים שיודעים פחות או יותר מה מצפה להם, ואחרי הגונג או הצלצול, שניהם נכנסים לזירה כשהם שווים. יכול להיות שזה נובע מהצורך להתגונן, אבל זאת בדיוק הסיבה שאני לא עונה למתקשרים חסויים- אתה אף פעם לא יודע מאיפה יבוא הנוקאוט. היום, חטאתי. לחצתי על הכפתור הירוק ומהצד השני נשמע קול של בחורה צעירה שישנה טוב בלילה:

"אבל למה כל כך מוקדם" – עניתי כאילו זרקו אותי מסרט סטודנטים. "שלום כרובי, זאת שיראז מסלקום" "שם יפה, של יין" "מה?" "תשמעי, אני קצת עסוק" "הערתי אותך?" "כן" "אני אתקשר אח"כ". שיראז הרסה לי את השינה ביום שבו יכולתי להתעורר מאוחר. והקאברנה המשובח מהמכולת שטעמתי ממנו רק בקבוק וחצי אתמול בלילה, עשה לי חור בראש. קמתי והתחלתי את היום וכעבור שעה וחצי כבר הייתי במשרד. אחרי ארוחת הצהרים הלכתי לכיוון הקיוסק בפינה, במטרה לקנות מיץ אשכוליות (וודקה בתולית). רטט קצר ונעים שעבר לי באזור החלציים הזכיר לי שיש לי מכשיר סלולרי בכיס- "שיחה ממספר חסוי". יש לי משהו נגד האנשים החסויים האלה, הם תמיד רוצים ממך משהו. ואם אתה לא עונה אתה לא יכול להלחם במחשבה האומללה שפספסת משהו טוב. עניתי. "כן"- עניתי כמו מישהו חשוב שיודע מה הוא עושה עם החיים שלו. "בן כרוב, זה שארון" "אה. מה שלומך?" "אחי, טוב שאני תופס אותך, יש לי מחר יום הולדת ואני מארגן מסיבה ואני רוצה שתבואו" "אני בא בטוח" "תודיע לכולם". אותו בחור שמשום מה מדבר אלי בלשון רבים, היה איתי בצבא, ולדעתי הוא צריך להיות כבר בן חמש מאות, כי בכל כמה חודשים יש לו יום הולדת. הוא נודניק עם תעודות, ויותר מזה, הוא נודניק שיש לו את המספר שלי. המשכתי את היום הזה שכמעט תמיד נראה אותו הדבר ולקראת הערב שוב הטלפון צלצל. נכון, מספר חסוי. מה כבר יכול להיות? שוב עניתי. "שלום, מדברת "לא-זוכר-איך-קראו-לה", אני עורכת סקר שביעות רצון מהמשטרה". "אבל לא עשיתי כלום". "יש לך כמה רגעים" "מאיזה משטרה" "משטרת ישראל" רציתי להגיד לה שאני לא מתעסק עם שוטרים כי אצלם אי אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא. רציתי להגיד לה שלדעתי צריכים לרשום אותם לתכנית אימונים ונימוסים ודיאטה. רציתי לשאול אותה למה אין בארץ שוטרים ביישנים. אבל אמרתי לה שאין לי זמן ושתנסה מאוחר יותר. ניתקתי והבטחתי לעצמי שיותר אני לא עונה למספרים חסויים. לפני ארבעים דקות בערך היה לי עוד צלצול ממספר לא מזוהה. אני יודע ששלושת הקודמים לא היו כל כך גרועים ושהם עברו בשלום. אבל לדעתי, מי שרוצה לדבר איתי, יכול להתקשר ממספרים מזוהים ולוותר על המחבואים. הפוסט הזה נראה כמו מלחמה במתקשרים החסויים, ואני לא יודע מאיפה זה בא. אבל אני רק יודע שכמו כל הבטחה עצמית גם את זאת אני אשבור. כי אי אפשר לדעת מה יהיה ואי אפשר לברוח מהמחשבה המפתה שמהעבר השני זה יכול להיות כל אחד. אז אני לא יודע אם אני אפסיק לענות לאנשים הסודיים האלה, כי אי אפשר שלא לחשוב שהכל יכול לקרות. לפעמים הסקרנות שלי כובשת את ההגיון שלי ואני מתפתה לענות, ואולי ביום אחד אני אשמח שעניתי ומהעבר השני יהיה מישהו שיפתור לי את הכל. בינתיים אני יכול לפנטז שהחסוי הקודם היה אותו אדם שיגלה לי את כל הדברים שמסקרנים אותי ושנראה שאין להם תשובה. אני חייב להודות שהמחשבה שיש שם מישהו עם כמה פתרונות שרוצה להגיד לי כמה דברים, אבל לא מצליח להשיג אותי, קצת מרגיעה אותי. ויכול להיות שזאת בעצם הסיבה שאני מסרב לענות, ולא בגלל התירוץ שאני מפחד מנודניקים. אז עד שיגיע הצלצול החסוי הבא, יהיה לי זמן לתהות אם – לענות או לא לענות?