יש כמה דברים שאני לא מתגאה בהם בכל מה שקשור להרגלים שלי. אחד מהם, שאף פעם לא הטריד אותי אבל תמיד גרם להרמת גבה, זה שאני טיפוס של שעה וחצי. אם מישהו מזמין אותי אליו הביתה אז רוב הסיכויים שאני אודה לו ואשתדל לאחר רק קצת, וברגע שאני אכנס, אני אתנצל ואשקר ואומר שיש לי משהו קטן לעשות אחר כך ושאני עוד מעט צריך לזוז.
אני לא יודע מהי הסיבה שהתפתח אצלי ההרגל המשונה הזה וכנראה שהוא נגזרת של הבריחה שלי ממחויבות. יכול להיות שיותר משאני מפחד להשתעמם, אני מפחד להתחיל לשעמם.

תמיד הייתי טיפוס שלא מרגיש בנוח בבתים של אחרים. מאז שאני מנסה לשכוח את עצמי, בכל פעם שאני בא למישהו אני תמיד אתיישב בנקודה הכי בודדה בסלון. אף פעם לא תראו אותי על ספה שאפשר לחלוק אותה עם עוד מישהו. ואם אין כיסא מבודד, אני תמיד אחפש איזה חלון להישען עליו בתירוץ ש"ישבתי כל היום". ואם אני מבקר אצל מישהו בחורף אני אף פעם לא אפשוט את המעיל. ואם מישהו יגיד לי להוריד נעליים אני מיד אשנה נושא. טיפוס של שעה, שעה וחצי גג.

"כרובי תשתחרר קצת", את זה אומרים לי הרבה. נאדים משתחררים ולי טוב ככה. "מה מטריד אותך?" לך תסביר שלא משנה כמה תברח, עצמך תמיד יישאר בסביבה. "למה אתה לא מדבר ורק מגיב למה שאני אומרת?" לך תסביר שלאחרונה התחלת לגמגם ואתה מנסה להסתיר את זה. "רואים שיש לך מה להגיד, למה אתה לא מדבר", לך תסביר שאתה קצת מיואש ואתה מרגיש שזה לא כל כך משנה מה אתה חושב. "תגיד, איך אתה יישן בלילה?", פעם הייתי אומר "בד"כ שיכור וליד מישהי שאני לא מכיר". היום אני פשוט אומר שאני יישן מספיק וגם מוסיף "טוב תודה".

אני כמעט שלם עם עצמי (אין לי ברירה). אני יודע שיש לי חרדת נטישה, כי אני כל הזמן חרד שפתאום אני אקום ואלך. היום הייתי אצל מישהי שבינתיים מוכנה לסבול אותי.
היא אמרה שיש לה פרברסיה
למצוץ לי בפרהסיה
אחרי שגמרתי באגרסיה
קיבלתי רגרסיה
עברה שעה וחצי וכמה טיפות יותר ואמרתי שאמרתי שאני צריך ללכת. ורק אני ואלוהים יודעים כמה שרציתי להישאר. טיפוס של שעה וחצי- תשעים דקות. ואין כל קשר למונדיאל. סתם אהבל.

חזרתי הביתה ושוב אני מגביר את מאהלר ושותה יותר מידי. ומתהלך בבית ויוצא לגינה וחוזר ויוצא. מה יהיה? כנראה שכבר שכחתי מה זה לאהוב. והאבסורד, שזה קורע לי את הלב.