לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  פעם בחיים | כותבת

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

פרק שני - פעם בחיים.


הנה לכם פרק חדש, תודה על התגובות בפרק הקודם.

דרך אגב, הבנתי שיש מצב שלא הבנתם(חח), הסיפור - בינתיים - מספר על שלוש דמיות שונות, תשימו לב לעיסוקים שלהם בפוסט דמיות ותוכלו לקשר.

אני לא אחפור, תהנו


פרק שני – עד שיגמר הכוח

נשמתי נשימות עמוקות כשהיה לי כמה שניות של מנוחה ממשיכה בתרגילים ובאותו זמן מקשיבה למורה, מסתכלת על הבנות סביבי וקופצת באותו זמן, הכל מושלם, כמו שצריך.

**

"תאיצי את הקצב! שובל" אמנון צעק עלי בזמן שעשיתי סיבובי ריצה, מרגישה איך האוויר נגמר בראותי, - "שובל, הנה!" שמעתי אותו צועק ומיהרתי להתקרב עליו, "מה קורה לך? איפה המהירות, הקצב, הטכניקה?" שאל והסתכל עלי במבט נוקשה, "א...אני מצטערת" מלמלתי והורדתי את מבטי, "אין דבר כזה מצטערת, או שאת חוזרת למוטב או שמקומך לא פה, מובן?!" הוא צעק ואני הנהנתי והמשכתי לרוץ, מרגישה איך ראותי עומדות להתפוצץ.

**

"שלום, באיזה חדר נמצאת שרון דניאל?" נעמדתי על-יד הדלפק ונענעתי את רגלי בעצבנות, הפקידה הרימה את מבטי אלי ובדקה במחשב –"חדר חמש" אמרה והחזירה את מבטה לספר שבו קראה לפני שבאתי.

 

"שרי!" רצתי לחבק אותה כשראיתי אותה יושבת בחדר, מטפחת מסביב לשערה, "איך את מרגישה?" שאלתי, הדמעות כבר עמדו על סף יציאה, אבל התאפקתי בגללה. –"אני אהיה בסדר... בסופו של דבר" היא חייכה אלי – כמה נורא היה לראות אותה מחוברת בצורה כזו אכזרית לכל המכשירים הארורים האלה. בשלב הזה כבר הרגשתי כאב בחזה והתנשמתי בכבדות –"אל תבכי" היא ליטפה את ראשי וחיזקתי את ידי סביבה, מחבקת.

**

דילגתי בקלילות הביתה, -"סיסטר, מה השמחה?" שון – אחי – חייך אלי מהמטבח. "קיבלתי סולו במופע" צעקתי בחיוך ורצתי לחבק אותו – הקשר שלנו חזק –"ענקית!" הוא חייך אלי והחזיר לי חיבוק.

 

"מה את אומרת על האוכל?'' הוא שאל לאחר שנתן לי לטעום מהפסטה שהוא הכין, היא הייתה לא רעה. "יש עתיד כשף" גיחכתי, -"תודה" הוא התקרב ונתן לי כיף.

**

(Robbie Williams - Angels video original)

נאנחתי ושמתי את ידי על ברכי – למה כ''כ קשה לי פתאום? אני כבר שנים רצה ושוחה, ופתאום אחרי ק''מ נגמר לי האוויר וכולם רואים את זה, אני לא יכולה להסתיר את זה ובקצב הזה – כמו שאמנון אמר – מהר מאוד אני אמצא את עצמי בחוץ.. וזה הדבר האחרון שאני רוצה. הנבחרת זה הדבר הכי חשוב שאני עושה בחיים. הרגשתי דמעה חמה יורדת במורד לחיי, מחיתי אותה במהירות והתיישבתי על ספסל צדדי, מקפלת את ברכי.

**

צחקנו צחוק משחרר אחרי דקות ארוכות של עצב ובכי. שתינו היינו צריכות את המפגש הזה, אחרי כ''כ הרבה זמן בלי שנפגשנו.. פחדתי לראות אותה, לשמוע שהיא מפחדת או שרע לה, אבל נוכחתי לדעת שהיא גיבורה אמיתית ופחדה פחות ממני, טוב, הרי זו שרון, כלום לא מפחיד אותה.

**

התיישבתי על המיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכת צמר עבה שהייתה מקופלת בקצה המיטה בשלמות. כמו תמיד, הכל מושלם ומסודר – ככה הרי אני אוהבת.

חייכתי לעצמי ושקעתי בשינה עמוקה.

 

נכתב על ידי פעם בחיים | כותבת , 20/12/2009 18:19  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק ראשון - פעם בחיים.


פרק ראשון – אמא!

שפשפתי את עיניי כשקרני השמש החזקות חדרו את החלון ומסנוורו אותי, מליון פעמים אמרתי לאמא לקנות וילון אך אף פעם היא לא מילאה את מבוקשי – למה? כי זה יקר.

הכל תמיד נורא יקר בשבילנו, אבא עזב את הבית כשהייתי קטנה ומאז אמא בקושי מצליחה להחזיק אותנו בחיים. נו טוב, לפחות אהבה יש במשפחה.. או שלא?

**

הדם בעורקי זרם במהירות כמו כל פעם בזמן הריצה, כמה כייף ריצה יכולה להסב לאדם?! הרגשתי את חזי עולה יורד וראיתי את הבית קרוב.

מבט מהיר בשעון נתן לי להבין שאני רצה כבר שעה וחצי והגיע הזמן להספיק. האטתי את המהירות עד שעברתי להליכה איטית ובאותו זמן לגמתי מבקבוק המים שלי.

כשנכנסתי הביתה אמא חיבקה אותי חיבוק גדול למרות הריח שנדף ממני - נו טוב אמא זה אמא, לא?

*

"בוקר טוב" חייכתי חיוך גדול כאשר הכנתי לי את ארוכת הבוקר, מלפפון, עגבניה, גזר וגבינה כמו בכל בוקר, שגרת האימונים לא נותנת לי דרך אחרת, אבל למה אני מקטרת? הרי אני בחרתי בדרך הזו. "בוקר, מתוקה" אמא חייכה אלי ונתנה לי נשיקה על המצח, לי ולאמא יש קשר מצויין, אני ממש אוהבת אותה.

**

התקלחתי באטיות ובאותו זמן אחותי צעקה שהמים עומדים להיגמר ושאני צריכה למהר, על הבוקר צעקות.

"בסדר, בסדר" גיחכתי ויצאתי מחדר המקלחת, "למה אין מזגן דלוק בבית הזה?!" צעקתי בחוזקה לאחר שהרגשתי את הקור המקפיא - 'למה בכלל אין מזגן בבית הזה? ' חשבתי לעצמי, את התשובה ידעתי גם בלי לשאול.

**

"מתי את צריכה ללכת לאימון?" אמא שאלה אותי בזמן שהכינה לי כריך.

"אמנון אמר שבגלל התחרות הוא נותן לנו חופש היום, את לא צריכה להכין כריכים" עניתי והתקרבתי עליה תובלת את האצבע בשוקולד ומלקקת "חזירה!" אמרה צעקה והתחילה לצחוק.

**

ישבתי ישיבה מזרחית ואכלתי בשקט את הסלט שהכנתי לעצמי, שותה ליד שוקו חם.

'בקרוב אני אצטרך ללכת לאימון ואז הרבה זמן לא יהיה לי זמן לאכול' הזכרתי לעצמי ונגסתי עוד ביס - מסיימת את כל האוכל, לוקחת תיק ויוצאת לכיוון הסטודיו, בקרוב יש את מופע הסיום ואנחנו עושים המון חזרות.. אני כל כך אוהבת לרקוד.

**

הרוח הקרה הקפיאה את גופי שעליו היה רק סריג דק ומתחת חולצה קצרה שלקחתי מאמא.

חיכיתי לאוטובוס וכאשר הוא הגיע עליתי עליו והתיישבתי במושב הריק היחיד שהיה, התכווצתי מנסה לחמם את עצמי מהקור.

"אפשר לשבת?" חייך אלי בחור – שנראה צעיר – וקטע את מחשבותיי. לא עניתי אך הזזתי את התיק, מתכווצת לכיוון החלון.

הוא התיישב ונראה כאילו מנסה לחשוב איך להתחיל שיחה וכך היה –"אין לך מעיל?" הוא שאל והסתכל על גופי המכווץ, "לא נראה לך קצת חוצפה לשאול?" עניתי ועצמתי את עיניי, נמאס לי שכל הזמן שואלים, מביך להיות ענייה – אין ספק. הוא גיחך, "סתם נראה לי שממש קר לך, לא מנסה לדחוף את האף." "אני יורדת פה – אמרתי שהאוטובוס עצר – להתראות" עניתי ובכך סיימתי את השיחה, הבחור הסתכל עלי בהרמת גבה.

 


מה אתם אומרים? אני מבטיחה שהולך להיות אחלה סיפור.

דרך-אגב, לאחר מספר פרקים(כנראה) אני אעשה סקר ואתן תבחרו את הדמות שהכי מעניינת אתכם ואני אתמקד בה.

נכתב על ידי פעם בחיים | כותבת , 17/12/2009 09:15  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

616
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפעם בחיים | כותבת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פעם בחיים | כותבת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)