הנה לכם פרק חדש, תודה על התגובות בפרק הקודם.
דרך אגב, הבנתי שיש מצב שלא הבנתם(חח), הסיפור - בינתיים - מספר על שלוש דמיות שונות, תשימו לב לעיסוקים שלהם בפוסט דמיות ותוכלו לקשר.
אני לא אחפור, תהנו
פרק שני – עד שיגמר הכוח
נשמתי נשימות עמוקות כשהיה לי כמה שניות של מנוחה ממשיכה בתרגילים ובאותו זמן מקשיבה למורה, מסתכלת על הבנות סביבי וקופצת באותו זמן, הכל מושלם, כמו שצריך.
**
"תאיצי את הקצב! שובל" אמנון צעק עלי בזמן שעשיתי סיבובי ריצה, מרגישה איך האוויר נגמר בראותי, - "שובל, הנה!" שמעתי אותו צועק ומיהרתי להתקרב עליו, "מה קורה לך? איפה המהירות, הקצב, הטכניקה?" שאל והסתכל עלי במבט נוקשה, "א...אני מצטערת" מלמלתי והורדתי את מבטי, "אין דבר כזה מצטערת, או שאת חוזרת למוטב או שמקומך לא פה, מובן?!" הוא צעק ואני הנהנתי והמשכתי לרוץ, מרגישה איך ראותי עומדות להתפוצץ.
**
"שלום, באיזה חדר נמצאת שרון דניאל?" נעמדתי על-יד הדלפק ונענעתי את רגלי בעצבנות, הפקידה הרימה את מבטי אלי ובדקה במחשב –"חדר חמש" אמרה והחזירה את מבטה לספר שבו קראה לפני שבאתי.
"שרי!" רצתי לחבק אותה כשראיתי אותה יושבת בחדר, מטפחת מסביב לשערה, "איך את מרגישה?" שאלתי, הדמעות כבר עמדו על סף יציאה, אבל התאפקתי בגללה. –"אני אהיה בסדר... בסופו של דבר" היא חייכה אלי – כמה נורא היה לראות אותה מחוברת בצורה כזו אכזרית לכל המכשירים הארורים האלה. בשלב הזה כבר הרגשתי כאב בחזה והתנשמתי בכבדות –"אל תבכי" היא ליטפה את ראשי וחיזקתי את ידי סביבה, מחבקת.
**
דילגתי בקלילות הביתה, -"סיסטר, מה השמחה?" שון – אחי – חייך אלי מהמטבח. "קיבלתי סולו במופע" צעקתי בחיוך ורצתי לחבק אותו – הקשר שלנו חזק –"ענקית!" הוא חייך אלי והחזיר לי חיבוק.
"מה את אומרת על האוכל?'' הוא שאל לאחר שנתן לי לטעום מהפסטה שהוא הכין, היא הייתה לא רעה. "יש עתיד כשף" גיחכתי, -"תודה" הוא התקרב ונתן לי כיף.
**
(Robbie Williams - Angels video original)
נאנחתי ושמתי את ידי על ברכי – למה כ''כ קשה לי פתאום? אני כבר שנים רצה ושוחה, ופתאום אחרי ק''מ נגמר לי האוויר וכולם רואים את זה, אני לא יכולה להסתיר את זה ובקצב הזה – כמו שאמנון אמר – מהר מאוד אני אמצא את עצמי בחוץ.. וזה הדבר האחרון שאני רוצה. הנבחרת זה הדבר הכי חשוב שאני עושה בחיים. הרגשתי דמעה חמה יורדת במורד לחיי, מחיתי אותה במהירות והתיישבתי על ספסל צדדי, מקפלת את ברכי.
**
צחקנו צחוק משחרר אחרי דקות ארוכות של עצב ובכי. שתינו היינו צריכות את המפגש הזה, אחרי כ''כ הרבה זמן בלי שנפגשנו.. פחדתי לראות אותה, לשמוע שהיא מפחדת או שרע לה, אבל נוכחתי לדעת שהיא גיבורה אמיתית ופחדה פחות ממני, טוב, הרי זו שרון, כלום לא מפחיד אותה.
**
התיישבתי על המיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכת צמר עבה שהייתה מקופלת בקצה המיטה בשלמות. כמו תמיד, הכל מושלם ומסודר – ככה הרי אני אוהבת.
חייכתי לעצמי ושקעתי בשינה עמוקה.