אני מה-זה מצטערת על העיכוב... המחשב שלי היה בתיקון ואני תקועה באמצע הפרק אז אני יעלה חצי פרק 3 ובפעם הבאה החצי השני D:

פרק 3- להתאהב בו.

"סתם.. ראיתי...." "אל תגידי לי !" לונה קטע אותי בכל מתרגש. "ראית מישהו... נכון ?" היא דיברה בקול מתרגש והרימה גבה. "האמת..." ניסיתי לחשוב על תירוץ אבל לא חשבתי כלום חוץ ממנו.. "האמת זה נכון." הודיתי. "מי ?!" "אני לא יודעת..." אמרתי וקטעתי את המשפט. הוא הופיע מולי והתיישב בשורה שלידנו. לונה הסתכלה עליי בפה פעור. "את התאהבת... בו ?!" "בו ? אין לו שם ?" שאלתי, מתחכמת.

"מצחיק מאוד." היא חייכה חיוך מזויף. "קוראים לו רוברט. הוא גם גר ברוקפורט, באותו בית ספר. עצה שלי, אל תסתכלי עליו יותר מידי, זה יגרום לך להתאהב בו עוד יותר." היא אמרה בזלזול. "למה ?" הסרתי את העיניים שלי ממנו והסתכלי עליה. "אני מודה שהוא מושך.. ויפה," היא אמרה וחייכתי. "אבל כנראה שאף אחת לא מספיק טובה בשבילו..." היא אמרה ובהתה ברצפה. למה היא התכוונה שהיא אמרה 'אבל כנראה שאף אחת לא מספיק טובה בשבילו' ? מה היא אומרת בזה ? "או יותר נכון, אף אחת לא מספיק טובה.. להם." היא המשיכה בקול חלש ועדיין, עיניים שקועות למעטה. "להם ?" הסתכלתי עליה במבט לא מובן. "המשפחה שלו." היא אמרה. "מה נראה לך, שהוא גר לבד ?" היא צחקקה. "לא.. לא חשבתי לרגע." גיחכתי. התכוונתי לשאול אותה למה היא התכוונה שהיא אמרה 'אף אחד לא מספיק טוב להם' אבל הכרזה במטוס קטעה אותי כך שנראתה כמו מפגרת עם פה פתוח שעוד שנייה זבוב עומד להיכנס לה לתוך הפה. "שימו לב, אנחנו עומדים לנחות עוד 5 דקות. שימו לב, אנחנו עומדים לנחות עוד 5 דקות." הכרזה אמרה. "עוד 5 דקות !" לונה צווחה. "כן... עוד 5 דקות..." כיווצתי גבות. "מתרגשת ?" היא צחקקה. "כן." אחרי 5 דקות ששתינו שתקנו המטוס נחת. אני ולונה ירדנו מהמטוס ולקחנו את המזוודות שלנו. כשלונה ראתה את המשפחה שלה היא רצה אליהם ונעלמה לי מהעין. ניסיתי לחפש את אבא שלי, צ'רלי, אבל לא מצאתי. הקפתי את כל השדה תעופה אבל לא מצאתי אותו. כשכבר כמעט התייאשתי, נתקלתי בו, ברוברט. "את מוכנה להסתכל לאן את הולכת ?!" הוא אמר, עצבני והלך. "סליחה..." מלמלתי, אבל הוא כבר הלך. "אשלי ? הנה את ! איפה היית ? חיפשתי אותך כבר שעה !" צ'רלי התקרב אליי בריצה וחיבק אותי. "סליחה צ'ר.. אבא... לא ראיתי אותך אז חיפשתי אותך" צ'רלי לא אהב שאני קוראת לו בשם הפרטי שלו, אבל ככה התרגלתי לקרוא לו. "לא נורא. באמת יש פה הרבה אנשים, איך אפשר למצוא פה מישהו ?" הוא חייך. "כן..." בהיתי ברצפה. עמדנו כמו שני פסלים בערך 10 דקות. "אז... איך הייתה טיסה ?" הוא שבר לבסוף את השתיקה.

לא כ"כ מעניין... החצי השני אני (מקווה) שיהיה מעניין יותר D: