אני ממש מצטערת שלא העליתי, לא היו לי רעיונות. וגם הפרק מאוד קצר. אני אשתדל בפעם הבאה פרק ארוך ><

 "אז... איך הייתה טיסה ?" הוא שבר לבסוף את השתיקה. "בסדר..." עדיין בהיתי ברצפה. "אה... אבא?" שאלתי בקול חלש. "מה?..." "אפשר... ללכת הביתה?" שאלתי. "מה...? אה... כן, בטח. בואי" הוא אמר במהירות וצעד לדלת היציאה, ואני אחריו.  צ'רלי, אבא שלי, היה המקפד בתחנת המשטרה של רוקפורט. נכנסו למכונית המשטרה שלו ונסענו הביתה. בדרך לא דיברנו, היינו "אילמים". הדרך נראתה לי ארוכה, כמו נצח. חיכיתי שזה כבר יעבור, הסבל הזה. אני שנאתי לעבור למקום חדש, ועדיין שונאת. חיים חדשים, חברים חדשים, בית ספר חדש. בשביל מה? בשביל אמא שלי? ומה איתי? אני עושה את זה רק לה, ופוגעת בעצמי. אני יודעת שאני נשמעת לכם אנוכית, אבל תחשבו על זה. אם הייתם במקומי, מה הייתם מרגישים? האמת? אני באמת אנוכית... אני חושבת רק עליי... טוב תמחקו את המשפט הזה. אני לא אנוכית. ממש לא. זה ההפך הגמור ממני. או שלא? אבל דבר אחד בטוח, אני לא החלטית. זה המשפט שהכי מתאר אותי. "אשלי?... בואי, הגענו." אבא שלי קטע אותי מהמחשבות. סוף סוף, חשבתי לעצמי. יצאתי מהמכונית ועמד מולי הבית של צ'רלי, שלנו למעשה. בית פרטי עם 2 קומות, מעץ. אותו גג אדום ובוהק, אותה דלת כניסה ישנה חומה מעץ עם חור קטן שאפשר להציץ בו, אותם חלונות, עם אותם וילונות לבנים מתחרה, מבפנים: אותו ריצוף עץ, אותו סלון, אותה ספה ישנה וקרועה, אותה טלוויזיה. לא, בעצם לא אותה טלוויזיה. זה היה הפריט היחיד שהשתנה בבית. אותו מטבח ישן, אמבטיה, החדר שינה הקטן של צ'רלי, והחדר שלי...

ממבט ראשוני על החדר שלי, הוא נראה כמו של סבתא בת 80. טוב, רק עם מחשב. זה ברור שלסבתות בנות 80 אין בחדר מחשב. טוב נו, אולי זה לא חדר של סבתא בת 80, אבל זה חדר... שלא מתאים לילדה בגיל שלי. הקירות היו בצבע סגול לילך, בצד שמאל ניצב לו ארון ענקי מעץ בהיר, ובצד ימין, ליד המיטה הגדולה עם המצעים הסגולים, היה חלון עם וילון ורוד מבד. מול המיטה היה את השולחן עבודה, ועליו מחשב ישן, מהסוג של המסכים העבים. חשוב לציין שהוא באמת איטי ומעצבן כמו שהוא נראה.

הייתי עייפה מידי, והיה מאוחר מידי בשביל לארגן את החדר. גם ידעתי שמוטב עליי לישון כי מחר מצפה לי יום... חשוב. לפחות בשבילי.

המשך יבוא (:

מקווה שאהבתם...