"אני יכולה לחתום לך, שלא משנה כמה אני מכירה אותך?! את מכירה אותי הרבה פחות. תסתמי פעם אחת את השסתום ותתני לאנשים להגיד לך מה באמת מפריע להם בך! כי אף אחד לא מושלם - כולל אותך. צומי - לעשות דברים כדי שיכתבו: "על מה את מדברת? מה קרה מאמי?" וכל השטויות האלה ש ל פ י ההתנהגות שלך את צמאה להם, נמאס לי להיות "חברה" שלך. אני אומרת לך את הדברים בפרצוף כדי שאח"כ לא תבכי שאני מדחיקה. לא שומרת
כלווווווווווווווווווווווםםםםםםםםם בבטן"
-
זה מה שכתבתי לה במסנג'ר.
שפכתי את הלב.
נמאס לי מרגשות האשם והאומללות שלה.
אני לא בוכה בגללה יותר.
שתלך לחפש תחברים שלה שלא יגידו לה מה שיש להם בבטן בפרצוף,
רק בשביל שהיא תוכל לישון טוב בלילה.
אני לא כזאת - מה שיש לי להוציא אני מוציאה.
במוקדם, או במאוחר.
אם את לא מצליחה להתמודד עם מה שיש לי להגיד לך? לא תצליחי להתמודד איתי. בחיים לא תצליחי.
בן אדם רע?
אני בטוח לא.
אבל טעויות?
אני עושה כמו כל אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
