כינוי:
מנגבת הדמעות מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
על מה את חולמת
כשאת: מבואסת רצח, הולכת לישון 7 שעות לפני הזמן הרגיל,רואה תמונות שלך ונחרדת מהגודל של הלחיים שלך, חולמת חלומות על ביוב שזורם בים, חברה חדשה שגונבת לך את החבר, חיפוש משווע אחר אסמס מפליל שלו בפלאפון וגל ענק ששוטף לך ת'צורה בלילה, הולכת לישון בוכה, מתעוררת בשלוש בבוקר אחרי שלוש וחצי שעות שינה במקרה הטוב, לא מצליחה להירדם, חורשת על גוסיפ גירל ומנסה מנסה לא לחשוב
אז זה סימן שמשהו דפוק
התיכון נגמר, כל השיעורים המיותרים, השעות המבוזבזות, שנת היופי שפספסתי, האנשים שאני יותר מאשמח לירוק מהחיים, המבחנים המיותרים, הבגרויות, המתכונות, כאבי הראש, הציונים, הלחץ הבלתי פוסק, שיחות הנפש עם אנשים שהכרתי משם, מסיבת סיום אחת ואפטר זה נגמר.
ועדיין זה לא ברור שזה נגמר.
שום דבר לא ברור, בייחוד כשעוד יום יש לי מועדי ב' ולא הצלחתי להיכנס לאתר משרד החינוך ולברר כמה נקודות גירדתי.
לא, הכל לא בסדר, אני לא אוהבת את עצמי, אני אוהבת כשאני מביטה במראה אבל כשאני רואה תמונות שלי ומבינה עד כמה אני לא פוטוגנית הלב נשבר.
השמלה שלבשתי לא עשתה עימי חסד ובכלל.. כל התקופה הזו ריקה לי, אין מטרה, אין תעסוקה, פשוט בטן גב על המיטה ושעה ספורט אם השרירים לא כואבים מידי ויש זמן.
אבל זמן למה?
מה אני רוצה לעשות בחודש הזה שנשאר לי עד שאני נשלחת לבסיס מרוחק, מה המטרה שלי?
לאהוב את אומרת.. אז תאהבי
אבל את מי? איך? ממה מתחילים?
הכמיהה הזו רק מתגברת, הגוף משתוקק להרגיש מישהו שנצמד ולא מרפה והפה, הפה מנסה לעצור את הצרחה שבודד לי ככה, וקשה. כל כך קשה להיות ככה, אחרי שמונה עשרה שנים ועדיין לבד, עדיין משתוקקת כמו בהמה לא מסופקת, להיות נצרכת כל כך, טיפשה כל כך, נלעגת עד שזה כואב.
אז מה הבעיה? תראי מישהו ותעשי לו עיניים, בעצמך אמרת שאת יפה.
אחרי האפטר ואינסוף מבטים מצד עומר לצד שיחה עם ליה הבנתי שמסתבר שאולי הבחור שלי, המושלם מושלם הזה שאני כל כך רוצה לא קיים, אבל הדבר שהכי קרוב לזה נמצא מתחת לאף שלי כבר הרבה זמן, אז נכון שנהניתי לצחוק על המפרצים שנוצרים לו, על הפרצוף והאדישות אבל שכחתי מהגובה, המבט הירוק, הבריטיות. אולי, אולי אולי.. ובעצם למה לא?
אז התחלתי שיחה בפייסבוק, הוא שאל מה קורה ופיתחנו שיחה יבשה ורדודה עד כאב, למחרת, כלומר אתמול, ניסיתי שוב אחרי שהוא הופיע לי בחלום וליה שכנעה אותי שאם אני רוצה אז אין לי מה להפסיד וזה בסדר שהוא ידע שאני רוצה.. זה בסדר.
פשוט תירגעי כבר הכל בסדר.
אז לא, שום דבר לא בסדר. אחרי ההודעה הוא לא השיב ואפילו התנתק, התחבר אחרי זה כמה פעמים ואני כמו מפגרת חיכיתי להודעה.
בלילה כבר ויתרתי והתחלתי להשלים עם העובדה שלא, זה לא יהיה עומר ואם הוא ירצה אז אני אתעלל בו לאט לאט עד שאני אדע בוודאות שהוא האחד שמגיע לו. כרגע, אני רק רוצה לדמם בשקט, בולשיט, אני רוצה לברוח, לישון עד שהכל יישכח ויראה כמו עוד חלק מהחלומות המוזרים שלי.
אבל ראבק, זה שובר.
עזבו את זה שמעליב שמישהו שדאגת להתעלם ממנו שלוש שנים ולילה לבן לא משיב להודעות שלך, עזבו את זה שהתעלמתי מהעובדה שהוא קטן ממני, שהוא לא בדיוק מה שחשבתי, שהתגברתי על המבוכה שלי וניסיתי לשבור ללא הצלחה את מעטה הקרח שלי, עזבו את הפנטזיות המעצבנות האלה שנבנות ובהן אני מדמיינת שיחות לא אפשריות, דיבורים לחזה הרחב שלו, מגע יד אקראי, חיבור של שפתיים, לא, עזבו את כל זה. העובדה שעומר, מישהו שאני מכירה בצורה הכי שטחית ורדודה אבל עדיין מכירה לא רוצה.. אבל זה לא רק הוא, זה גם אלכס ורז ובעצם כל בחור אחר שהיה לי אליו משהו בשנות קיומי האומללות, הכל מתחבר לו ביחד והופך לגוש שמתיישב לי בחזה וצורב, אלוהים כמה שזה צורב, מכאיב ומצלק עד שאני לא מצליחה להירדם בלילה. חולמת חלומות מוזרים על הצפות וביוב, על בגידות וכאב, על חבר שלא קיים וגם כשהוא קיים יש את החשש שהוא בוגד בי, תוסיפו לזה נפש נוירוטית, הרגשת ריקנות איומה, בעיות אמון, תסביך אב לא פתור, אגו, דימוי גוף שלסירוגין משתפר ומדרדר ותדחסו הכל לבחורה אחת.
נכון, קיבלתם בלגאן.
אני מחפשת אחרי מטרה, רוצה משהו לעשות, ללמוד, להנות. אבל מה? כל הימים מתחברים ונראים כמו גוש אחד גדול וענק של כלום. אני רוצה לכתוב אבל זה לא משהו שאפשר לעשות מתי בא לך, זה בא אלייך.
והשרירים תפוסים מהאפטר, למרות שהוא היה לפני שלושה ימים, או ארבעה, מי סופר?
ואני רוצה להרגיש, לא, זה כבר לא יקרה באמצעות מסיבות, זה מיצה את עצמו אחרי שעתיים, בגדים עושים נחמד כל עוד הם מתאימים, הבית כבר נמאס, השיחות עם האנשים ממצות את עצמן, על הספרים אני לא יכולה להסתכל, גם מעצמי מתחיל להימאס לי. אני צריכה דם חדש, אנשים, מישהו שירצה לחקור אותי כמו שאני רוצה לחקור אותו, חוויות, שמחה אושר.
מחר יש לי מועד ב' באנגלית, אחר כך אני הולכת עם אמא והכלב למרפאה כי הגיע הזמן שהמתוק השחור הקטן הזה יקבל את החיסונים שלו ואז לחבר הכי טוב שלי, דני יש מסיבת גיוס
ברביעי מועד ב' במתמטיקה ואולי אחרי זה יציאה לעיר עם ליה למצוא שמלה למסיבה ביום חמישי
בחמישי לחברה הכי טובה של ליה יש מסיבת גיוס בחוף ים, אנחנו נישאר לישון שם, גם ליה תבוא וגם עומר יהיה שם אבל אני לא מצפה כבר, לא מצפה לדבר מלבד לילה על החוף, לילה של התרוקנות מהכל ביחד עם ליה. יהיו שם עוד כל כך הרבה אנשים עד שהכל יישכח, עומר לא יתעניין בי בכלל, למרות שאני רוצה שכן, למרות שאני אצפה שכן תהיה שם מישהי יפה ממני בהרבה, רזה ומקווה שהוא ישים עליה עין, שיראה לי שהוא לא רוצה אותי בגלל מישהי אחרת, לא כי אני לא טובה, לא כי אני אני.
וזה כואב, אני לא מאמינה שמישהו מהשכבה שלי בתיכון (כן, אני כבר יכולה להגיד את זה) מעורר בי כל כך הרבה דברים, לא הוא. אני שונאת להיות כזו והדם שלי כבר שחור, אני מפוצצת במוגלה ורק רוצה שייצא, רק שייצא, שייגמר. שאני אגמר. לא אכפת לי יותר.
חשבתי על התאבדות, קפץ לי לראש לפני שהלכתי לישון, וחשבתי על זה שבטח כשזה יתפרסם בעיתון עומר יבין שאולי יש לו קשר לזה, אולי הוא יחליט לקשר את עצמו לזה ופשוט לא. האגו שלי לא מרשה לי. חוץ מזה אני יודעת שיש מעבר, אולי לא כרגע אבל יש, אפשהו שם, אני אמצא לי את הבחור שיקיים את חוק ארבע השנים (כלומר, הוא צריך להיות גדול ממני בארבע שנים, כרגע הגיל המושלם הוא גיל 22 ואם תחברו את המספרים תקבלו את המספר ארבע. ההגיון מאחורי זה פשוט, 4 זה מספר של מסגרות, שני 4 יוצרים את המס' 8 שזה מספר מעגלי ומחזורי של המשכיות ולא קווים ברורים ונוקשים. אני, כמו שבטח הבנתם, טיפוס של 4 ואני צריכה את הארבע שלי, את הבחור הנכון שיהפוך אותי ל-8). הוא יהיה גבוה ורחב עם עדיפות לעיניים ירוקות כי הגנים של מבט ירוק קיימים אצלי ואני רוצה את הכי טוב לילדים שלי (:
נשאלת השאלה, מיהו הבחור המושלם?
מושלם.. מילה מטומטמת שכזו, תעשיות שלמה של כלום ושומדבר החדירו לנו את זה ונהרתי אחרי החלום.
אבל שכחתי שמושלם לא קיים ומסתבר שהבחור שנחשב בעיניי למושלם, הבחורים כלומר, לא היו מושלמים בכלל.
כי בהגדרת הקריטריונים המפגרים האלה, כמו שעשיתי בפסקה הקודמת, שכחתי את הדבר הכי חשוב שעומר גרם לי להבין. הוא צריך להיות איש שיחה, מישהו שאני אהנה לדבר איתו, ארגיש לידו נינוחה, בטוחה, מוגנת וטובה. שלידו כל התכונות הטובות שבי יתעצמו והרעות יטשטשו וגם אם הן יבואו לידי ביטוי הוא יקבל אותי ככה, כמו שאני, כמו שאני אקבל אותו. אנחנו נכבד אחד את השנייה, נאהב עד העצם, נתרגש ונפרפר מהתרגשות כל פעם שנראה זה את זו, לא נוכל להוריד את הידיים ותמיד תמיד נחפש עוד, ניצור חוויות משלנו, נקפוץ ,נבכה, נתחבק ,ניצמד, נריב ,נשלים, נתנשק ,נרגיש, לא נפסיק לרגע ובעיקר בעיקר ניתן לשני לבבות להתקרב ולהתחבר זה לזו בכבל בלתי נראה שיוצא מהלב שלו ונכנס לשלי או יוצא מהלב שלי ונכנס לשלו.
על מה את חולמת מיכל?
שיר שמבחינתי סוגר את התקופה הזו, מאפשר לי לבכות וחודר לעצמות באיטיות.
עוד שיר שבאמת מגדיר מעולה את המצב שלי הוא lay me down של the werkers (מקווה שלא התבלבלתי בכתיבת השם של הלהקה).
לשיר האחרון הקשבתי לפני שהלכתי לישון, עליו בכיתי, אותו רציתי לשמוע במקלחת לפני השינה שהייתה אמורה לצאת לפועל אבל לא כי המים לא היו חמים מספיק.
השבוע שמתחיל יהיה טוב. מלא.
תהיה לי תעסוקה ואני צריכה לפקס את עצמי לקראת מחר.
כי אסור לבוא ככה, לא שוב, לא נותנת לאף גבר להרוס לי עוד בגרות באנגלית, אני יכולה להוציא בחרא הזה 100 או לפחות לנשק את הציון עד כמה שאפשר.
ואני לא אוכל שוב עוגה אישית עם קפה בארבע בבוקר, כי זה כבד ועושה לי רע.
ולמרות האכזבה מ"הפוטוגניות" אני אמשיך לרדת במשקל ולהתאהב בתחת שהאופניים עושים לי
ואני אחזור לאופניים
ואעשה כל יומיים תרגילי כוח
ואחייך
ואמשיך להתאפר ולנסות לעצב את השיער שלי (דבר שחזרתי לעשותרק אחרי הבגרויות)
ואשמע שירים שמחים
ואעמיד פנים שאני יודעת לרקוד ואעשה את זה
ואמשיך.. למרות כל האכזבות והרצונות אני אמשיך, כי רק ככה הסיכוי שאתקרב אל האושר גדל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
