הייתי רוצה לספר לכם עליי,

אך אני מפחדת לקרב אנשים אליי.

כי אני יודעת שיום אחד אלך, רחוק מכאן.

הרחק מעבר לשמיים.

זה מוזר לי לפתוח  בלוג,

אבל עוד יותר מוזר לי שאני לא מצליחה למצוא אדם שאני יוכל לספר לו מה באמת עובר עליי.

 ברגע שאספר למשפחה שלי או לחברים שלי אני אפגע בהם.

מכיוון שאי  אפשר להגיד לחברים ולבני המשפחה שהכירו אותך כל החיים שהם בעצם לא יודעים עלייך כלום.

איך תוכל לעמוד מולם  ולהגיד להם שכל החיוכים שפיזרת , כל שמחת החיים והאושר זה רק בשבילם,

רק בשביל שהם ירגישו שהם חלק ממך.

מה שלא יקרה לעולם.

אומרים שכתיבה משחררת,

אז אני כותבת

ומשחררת לחופשי את טיפות הגשם

שזולגות מעיניי.

במקום ליפול על הכר הקר כמו בכל סיום יום.

הם נופלות על אפי.. על שפתיי...

ומזכירות לי את הטעם המר של סיום עוד יום בחיי.