ונסה "נסי" בלאקהארט.

תמיד אהבתי ורדים לבנים בזכות המראה הנקי והטהור שלהם. הם היו הסמל העיקרי של מסתוריות ותמימות – שתי התכונות שאפיינו אותי בעבר, בתקופה בה בחיים לא זלגו לי כמו זרזיף צבעוני בין האצבעות. פעם הראשונה בה ראיתי את אחד מהורדים שלי צונח אל תוך שלולית דם איבדתי את התמימות; התמונה המחרידה של הפרח בתוך דבר נאלח כל כך הטריפה אותי. הייתי תמימה מדי כדי להבין; להבין שהורד הלבן יהפוך לסמל של ילדות נעלמת שהוחלפה בטירוף.

שארית האור נמוגה וצללה אל תוך הים; העלטה נפלה בעצלתיים על פני הדרך, משחירה את צמרות העצים ומטשטשת את הרחובות. כוכבים בודדים האירו פה ושם, קרירים ומרוחקים למראה. משבי רוח צוננים נטמעו בטיפות המים שצלחו דרכן באיטיות ועיבו את הרחובות. ענפי העצים נותרו ערומים עם בואו של הסתיו, כה בודדים עד שכרון חושים למגעה הרך של השמש – וכך הייתי גם אני.

התיישבתי על המדרגות בכניסה אל אחד הבניינים והשענתי את ראשי על הקיר, מביטה בשובל דם שהשתרע לאורך הרחוב, מלכלך עשרות גוויות טהורות ומרוטשות שהוטלו מעל המדרכה הנאלחת.

התכופפתי כדי להביט מקרוב – אך מכונית שחורה שנעצרה מולי בחריקת בלמים מנעה ממני לעשות זאת.

בחור צעיר, בגיל העשרים לערך יצא לקראתי, לבוש בחולצה מכופתרת מבד דק ומכנסיים שחורות. פנסי הרחוב דלקו באור עמום וחשפו באיטיות את פניו – את העיניים הכסופות שהשתלבו בצורה הרמונית ברקע האפור, את השיער הבהיר שאהבתי כל כך; זה היה דניאל.

"נֵסי," הוא אמר ופלט אנחה מיואשת. "את יודעת שזה לא ילך. אני לא יכול לסרב למשימות – ושלחו אותי לקחת אותך."

"דווקא אותך הם שלחו?" הפנים שלי התעוותו מבכי.

ידיו נשלחו אליי ותפסו את הגוף שלי. ניסיתי להתנגד; התפתלתי לו כמו נחש ארסי בין הידיים – והוא הידק את האצבעות. לאחר כמה ניסיונות כושלים הנחתי את ראשי על הכתף שלו וחיבקתי אותו חזק. שנינו בכינו; הוא היה חייב לנהוג בהגינות לגבי הארגון החשאי שלו ולעצור אותי, את "הרוצחת המסוכנת ביותר בתחום גבולות המדינה" כמו שנכתב בעיתון.

"ששש," הוא לחש לי לתוך האוזן  כשהבכי שלי התפרץ. יד אחת שלו החזיקה אותי, וביד השנייה הוא שלף את הסלולארי מהכיס האחורי והודיע לאנלימיטד שאני נתפסתי.

כשהתעוררתי הייתי בתוך חדר החקירות. מהחלון נשקפו שאריות אחרונות של זריחה מרהיבה שצבעה את השמים בסגול וזהב – אך אפילו הצבעים המהפנטים הללו לא יצרו תנודה במצב רוחי העגמומי. בכניסה אל הדלת עמדו תשעה גברים שנשאו אקדחים טעונים בחגורותיהם; כולם היו שחורי שיער, חיוורים ובעלי פנים נוקשים.

הרמתי את ראשי, זוקרת את סנטרי בהפגנתיות והתנשאות, נועצת בכל אחד מהם מבט שלא ישכח בחייו.

"אז מה קורה, נסי?" אדם בפינה השנייה של החדר הביט בי בהתנשאות. "שוב מתראים..."

החזרתי לו מבט אדיש. לא התכווצתי תחת עיניו, למרות שהיו היפות ביותר שראיתי מעודי – כחולות כהות ומאופלות, כהות כל כך עד לכדי שחור. אפו היה ישר ואצילי, שפתיו מפוסלות בצורה מושלמת ועצמות לחייו גבוהות וחזקות – בדיוק כמו שדרוש למנהל אנלימיטד סניף מרכז העיר.

"מה נשמע, כבוד הסוכן?" אמרתי בהתלוצצות קלה והושטתי אליו את ידי ללחיצה – אך במקום ללחוץ את ידי הוא הניח בה ורד לבן.

"זאת מתנה מחבר שלך," הוא אמר בחיוך מנצח וטפח על כתפי.

באותו רגע הדבר היחיד שרציתי היה להתנפל עליו – אבל אחד הבריונים שהיה מאחורי אחז בי בשתי ידיו והניף אותי באוויר כאילו הייתי נוצה. הוא זרק אותי על הכיסא הברזלי שהונח מול הסוכן הטיפש וקיבע אותי במקום, מה שהרתיח אותי עוד יותר.

"את פושעת מתוחכמת, נסי." הוא אמר ולקח נשימה עמוקה, "בטח היה לך קשה לבלוט ככה תמיד – לדעת ליישם את החכמה שלך ולהביא את כל החלומות שלך ליכולות פרקטיות. את באמת מחודדת מספיק כדי להיות אחראית למעשי רצח רבים ברחביי העיר. אנשים כמוך, כל עוד הם בוחרים בצד הטוב של המטבע יכולים להיות המורים של המורים שלהם."

הקשבתי בחוסר מעש להטפות המשעממות שלו והשענתי את ראשי הצידה. הדבר היחיד שרציתי לעשות כרגע הוא לאטום את אוזניי, אבל לא יכולתי.

כשהוא דיבר הכל התערבל בראשי וכל הזיכרונות הציפו את ליבי בחיוכים דומעי עצב. הם נמהלו, באיטיות של התמוססות קרמל, בשכחה מתוקה שנשאה אותי למחשבות אחרות – כאילו הוא מנווט אותי באיזושהי מניפולציה פסיכולוגית שגררה אחריה כאב ראש עצבני.

העיניים שלי ננעלו עליו, חודרות עמוק לתוך האישונים שלו במבט מסחרר. ידעתי שעוד רצח יתווסף לרשימה שלי היום בלילה.