smile like you mean it
“The most important kind of freedom is to be what you really are. You trade in your reality for a role. ...You give up your ability to feel, and in exchange, put on a mask.”- Jim Morrison
|
| 4/2010
מה אם ?
יום הזיכרון אף פעם לא משפיע עליי טוב.
זאת אומרת, נכון, גם ליום השואה יש את שלו, וגם ביום השואה קשה,
אבל יום הזיכרון הוא כל כך מציאותי, הוא כל כך מאיים.
לא פעם יצא לי לחשוב על "מה אם",
על מה אם מישהו אחר היה מת במקומם,
על מה אם המישהו אחר הזה היה שלי,
על מה אם הייתי נשארת כאן לבד,
מה לעזאזל הייתי עושה?
לא ברור לי למה, אבל המון פעמים יצא לי לחשוב מה אם אחי הגדול היה מת.
נכון שיש לי עוד אח, אבל זה לא אותו הדבר, כי הוא לא באמת נמצא פה, הוא לא באמת קרוב.
ואני חושבת, מה הייתי עושה בלי אחי ?
עם מי הייתי צוחקת ?
עם מי הייתי מדברת?
הייתי מצליחה בכלל להמשיך לצחוק ולדבר אחרי דבר כזה ?
הייתי מצליחה לשמוע מוזיקה, כשכל שיר שאי פעם הכרתי, הכרתי בזכותו ?
הייתי מצליחה לשבת במחשב, כשהמחשב נמצא בחדר שלו ?
הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים הכי יומיומיים בעולם, כשהוא זה שהיה עושה אותם איתי בדרך כלל?
אני יכולה לבכות רק מהמחשבה שפתאום הוא לא חוזר,
פתאום זה רק אני.
ומה עם ההורים ? איך הם יסתדרו?
ואחי השני, הוא יחזור לארץ אחרי זה? הוא יעזור? כנראה שלא, הוא לא אחד כזה.
אני מרגישה די אגואיסטית שאני מסוגלת בכלל לחשוב על דברים כאלה, כשיש אנשים שבאמת איבדו אנשים קרובים,
מצד שני, מעניין אותי לדעת,
אם דבר כזה יקרה, זה יהיה כמו שאני מדמיינת את זה?
ואם אני בכלל לא אבכה ? אם אני לא אצליח לעכל?
ואם אני נורא אנסה להמשיך הלאה ? אני אצליח ?
יום הזיכרון גורם לי לחשוב על דברים יותר מדי, הוא כבד מדי ומרגש מדי, וקשה. ממש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיו ^^