אההה.הלוואי וחייתי בפריז.

אני הכי אוהבת את זה, כשמישהו פותח בלוג. הוא מרגיש צורך לשתף את כל העולם ואחותו ב:

אז לא, אני לא הולכת להלאות אתכם בפרטים על חיי. רוב הסיכויים שזו הפעם הראשונה והאחרונה שבה תראו את הבלוג שלי. נכנסתם רק בשביל להגיב בנחמדות ולגרום לי להיכנס לבלוג שלכם, להעלות את המס' בצד מ99 ל100. אין שום סיבה שאני אספר לכם על עצמי. הבלוג הזה, כמה עצוב, נועד להיות היומן האישי שלי.כי לכתוב במחברת זה סו 1942, אנה פרנק סטייל.

אני אספר רק שאני חיילת. ושאני משרתת ביחידה מובחרת ויוקרתית במרכז הארץ. העבודה שלי שונה מאוד משל חייל ממוצע, ורוב הסיכויים שהקשרים שאני אצא איתם כשאני אשתחרר, יסדרו אותי לכל החיים. beat that מש"קיות ת"ש שמזדיינות עם לוחמים כמו ארנבונים בעונת הייחום. (אני בכלל לא מקנאה, לא)

עוד אני אוסיף, זה שכמו שבטח כבר הבנתם (ואם לא, זה מעניין אותי בערך כמו ששריי גבעתי אוהבת את זה שכל ראיון איתה מתהדר בכותרת "חטיבת גבעתי". ולא, אף בחורה לא אוהבת שמשווים אותה לחטיבה) אני חובבת מושבעת של קולנוע צרפתי, ושל צרפת בכלל. 

אני מדברת, חיה נושמת ומריחה כמו צרפתייה אמיתית (היי, אבל יש דרכים להילחם בניחוח השום שאופף אותנו- הרבה בצל). 

הסרט שלי, הסרט שלפיו אני חיה את חיי, שהפסקול שלו מתנגן במכונית האישית שלי (פז'ו 206 אדומה, כמובן- צרפתי) ,שאני מצטטת ממנו ומוחאת כפיים כמו גיי בתצוגה של דולצ'ה וגבאנה בכל פעם שמישהו מזכיר את הנסיכה דיאנה (כן,  נכון, בטח, כן , דיאנה משחקת שם, כן.) הוא אמלי, בתרגום פשוט. זה פשר התמונות ברקע.

ושאני תל אביבית. אני גרה בדירה בצפון השקט של העיר.

זה מספיק, זה די והותר. זה כבר גורם לי להרגיש חשופה כמו הפטמה של טארה ריד על השטיח האדום. ואני כבר ,מינוס הררי הכסף, בחורה די סליזית וטראשית, אז חדל.

אז כמו תמיד, גם הפעם אני יוצאת עם שני בחורים במקביל. כן, אני בחורה ששונאת שמשעמם לה לרגע- כשבחור אחד לא עונה כי הוא עסוק בדברים מטופשים כמו לחימה, מארבים ושטח, אז אני משתעשעת עם השני. אני לא דוחה סיפוקים, מה הטעם? 

בפעם הקודמת עסקנו בשלושה בחורים איכותיים ביותר, כל אחד יותר חתיך מהשני. האחד- שלדגיסט שדומה לנסיך טורקי (מינוס התרבוש והשפם). חכם מאוד, מוצלח מאוד,  רחוק מאוד- כ20 דקות נסיעה מהבועה הקטנה והחביבה שלי. בעיה. 

השני- קצין בהנדסה קרבית. חתיך שזה כואב להסתכל. מופרע,ימני קיצוני שזה אפילו כואב יותר, אם קוראים לך אחמד ואתה גר אי שם באיזור שכם, כי רוב הסיכויים שפעם חטפת ממנו קליע גומי בתחת. היתרון- גר מרחק 5 דקות נסיעה מהבית שלי.

את שניהם הכרתי באותה מסיבה. בבית של הבחור מהנדסה. שניהם חברים. בעיה? לא אם שואלים אותי. האם הם גילו?לא.
מוזר? לא. תנו לבחור בלונדינית עם חזה גדול, והוא כבר יתחיל לדבר סינית ולרקוד MOON WALK ברחבי שכונת בבלי.

במקביל לשניהם, השתעשעתי עם בחור מוצלח לא פחות. בן 22. עשיר כקורח משכונה יוקרתית בצפון העיר. ב.מ.וו עם גג נפתח, מבטא אמריקאי כבד, עיניים ירוקות משגעות-יפה למות, סליזי וטיפש להקיא.

קלאסי.

השלדגיסט זכה לתירוצים עלובים למדי , כמו-"אני חולה בטירוף *שיעול*, אני לא מסוגלת *שיעול* אפילו לצאת *שיעול* מהמיטה בשביל *שיעול* לשבת איתך בגינה *שיעול**שיעול**שיעול*...שי ,תגידי לברמן שאני רוצה חצי גולדסטאר וצ'ייסר בוש...אהה היי, אתה עוד על הקו?"

הפלייבוי (כך נכנה אותו, בשל הכסף הרב והבחורות שנשפכו עליו כמו מים) ממשיך להזמין אותי לתחרויות שתייה עד היום,לסשנים של פוקר (כי הפסדתי לו יותר מדי פעמים) והאגדה מספרת שכבר שלושה חודשים הוא לא מסוגל לשחק ביליארד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. וזאת לאחר, שבכל פעם שהוא מתקשר, אני מודיעה שאני מצטערת, אבל אני יוצאת בדיוק עם מישהו הערב. הקטע הוא, שאני לא משקרת.

והלב השבור השלישי הוא של סחבק. אנוכי, מואה. לאחר דיונים קשים, רשימות בעד ונגד ודייט אחד מוצלח מאוד בפאב "נשי"- לדברי הבחור, בפלורנטין, אפשר לומר שדי נדלקתי על הבחור. רציתי אותו למטרות קשר יזיזות כיפי וארוך טווח. רציתי מישהו שידע להקשיב לי, אבל גם יהיה פרטנר מעולה לסקס (או לפחות ככה ציפיתי שיהיה, כי הפתעה הפתעה, לא שכבתי עם הבחור מעולם). רציתי מישהו לצחוק עליו, להרביץ לו ולחפור לו על העבודה שלי, כי אני יודעת שהוא לא מבין, ואין דבר שאני יותר אוהבת מלהרשים חיילים אחרים בתפקיד שלי, ובמקביל, מישהו שיעשה לי נעים בראש... ודרומה לו. פרקטיקלי, הצעתי את עצמי לבחור על טס כסוף ומנצנץ, עם עלי ורדים פזורים all over my body, אמריקן ביוטי סטייל. הבחור סירב. הבחור אמר שהוא לא מחפש קשר רציני, והוא לא רוצה לפגוע בו.

"אבל אמרקי אך ארק איפרדתי אחבר אלי..איפני אלואה אבועות!אני או אוצה אאר אציני" , ובתרגום למי שלא הבין ששכבתי במיטה שלו עם ורד בפה, אנטוניו בנדרס משהו, "אבל אמרתי לך שרק נפרדתי מחבר שלי...לפני שלושה שבועות!אני לא רוצה קשר רציני".

אז אולי זה האגו, אולי זה הכבוד העצמי, אולי זה פשוט שהפנים היפות שלו לא יוצאות לי מהראש, והפנינים שלו כמו "אני חושב שלא יקרה כלום אם חיילים יתנו את הפלאפון שלהם כשהם מגיעים לבסיס, ויקבלו אותו רק אחרי 28 יום ,כשהם יוצאים הביתה", ומגוון יציאות פסיכיות אחרות שכבשו אותי. 

אבל איך הגענו לדבר עם הבחור?אה,כן- השניים החדשים שלי.

פרופיל בחור מס' אחד:

הקולנוען- ככה נקרא לו. שירת לפני כשנתיים באותה יחידה שאני משרתת בה- יתרון; עוד נושאים משותפים ואינטיליגנציה זהה לשלי. החסרון- אני לא יכולה להמם אותו ולהתפלצן עליו על כל מיני דברים חסרי תועלת שאני עושה ביום יום. למד באותו תיכון שבו למדתי. מכיר את כל החבר'ה שהדריכו אותי בצופים. מגעיל בעיקר.

יפיוף, פלצן, פילוסוף. סטודנט בן 23 בבינתחומי- עוד בחור עצלן שקונה תואר בכמה עשרות אלפי שקלים לשנה, כאילו היה מינימום ח"כ אסתרינה טרטמן. ד"ר. 

המשפחה בעלת מסעדה שאם הייתי מציינת את שמה בפניכם, רוב הסיכויים שהיה נוזל לכם ריר מהפה, כאילו הייתם ברנדי, פקאצה בת 13 מאוהיו בהופעה של בריטני ספירס.

הבעיה- אני תמיד הייתי הידידה של הקולנוען. לא של הקולנוען הזה ספיציפית אלא של הטיפוס- קטן, ממושקף, בעל פאסון של מל גיבסון. חושב שהוא זיין לפחות כמו בראד פיט. בטוח שאם זה היה הוא או ליאו, רוב הסיכויים שבר הייתה קופצת עליו בנשיקות, כשהיא לבושה בגד ים רטוב. תמיד מאוהב בצלע שלישית שנקראת החברה הכי טובה שלי. תמיד חופר לי עליה , ומגיע לבארות נפט שאף חברת קידוח לא מצאה במדינת ישראל מעולם.

תמיד אותו טיפוס. תמיד החבר הכי טוב שלי, תמיד אותו סיפור. אני רגילה להיות הכתף של הקולנוען, ולצאת עם קולנוען כזה -אמנם לא נמוך וממושקף ,אבל פלצן לא פחות- זה פשוט מרגיש סוטה כמעט כמו הזוגיות של ריטה ורונן ברגמן.

פרופיל בחור מס' שתיים-

הגיבור. נקרא לו הגיבור כי פשוט מאוד; הוא גיבור מלחמה. הוא נפצע קשה באחת ממבצעי צה"ל. רוב הסיכויים ששמעתם את שמו, ואם אני אגיד אותו אז תגידו "אהההה אבל הוא לא פצוע ראש?" כן. הוא פצוע ראש. כן, הוא כבר בסדר גמור, וכן- העיניים שלו הן העיניים הכי יפות והידיים שלו (חולשה רצינית אצלי) הן הכי גבריות שראיתי בחיי.

הבעיה- הוא קצת ערס.

הבעיה הנוספת- הוא קצת גר דרומה ממני. מה שאומר- מנטליות של מנגב מטבוחות. אין שפה משותפת. אבל נכון לאתמול- יש סקס נ-ה-ד-ר!

אז הנה הסיפור. כאן אנחנו מגיעים לכותרת, ולמסקנה החד משמעית- לגברים היום אין ביצים.

הכרנו לפני שבוע. כחלק מהעבודה שלי. קבענו לצאת. חיזלשתי. דחיתי ודחיתי עד שאמרתי שדי!מספיק!אני רוצה לשכב איתו!

אז נסעתי. ונסעתי. ונסעתי. עברתי הרים ירוקים, שדות צהובים (חוק המים וכאלה), חופים כחולים. עד שכעבור רבע שעה הגעתי .

יצאנו, דיברנו, צחקנו. חזרנו, שכבנו. שכבנו עוד פעם. שכבנו פעמיים. שכבנו פעם שלישית.

וסחבק,כמיטב הנשים התל אביביות שטרם הגיעו לגיל הבלות- ע"ע 26 ומעלה- רצתה ללכת. סחבק ממש רצתה ללכת. הגברת רצתה להפגש עם חברה שהיא לא ראתה חודש בפאב שהיא לא הייתה בו חודשיים.ההיעדרות מהפאב גרמה לסחבק להרגיש בוגדת, ומדובר בבגידה חמורה לא פחות מזאת של ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, כאילו בעלי הפאב היה מינימום הילרי קלינטון, מינוס רגלי הפרה.

סיימנו את עניינו (בפעם הרביעית כבר), והדרלינג, הליידי המהוללת (הלוא היא, כמובן, אני) רצתה לעוף. עוד שעה נסיעה עד שהיא תאסוף את החברה שלה ועוד עמד בפניה לילה ארוך של פלירטוטים (ושתי לחישות באוזן משני בחורים שונים של "הייתי חייב להגיד לך שאת פשוט יפהפייה. כבר הרב זמן לא ראיתי בחורה מדהימה כמוך" מבחור שרק ציין את זה והלך ו"הייתי חייב להגיד לך שהמעיל שלך פשוט יפהפה. כבר הרבה זמן לא ראיתי מעיל עור מדהים כמוהו"אני מרגישה מושכת.).

אז היא התחילה להתלבש, ולהתארגן.ופתאום היעא שומעת ציפצוף קטן שגרם לה לתהות "הייתכן ששכבתי לפני כמה דקות עם טוויטי?!"- "את כבר הולכת?"

בזעזוע קל הסתובבתי לאחור, בתדהמה ובתחושת בחילה קלילה. שואלת בקול מזרה אימה "אתה אמרת את זה עכשיו?!"

"מאמי, את כל כך מדהימה...הגוף המושלם הזה..למה את הולכת?"

"אני. קבעתי. עם . חברה."

"כוס אמא של החברה הבת זונה המזוינת זו " ,אמר הבחור שהתגלה כג'נטלמן המושלם איתו השתגלתי לפני מס' דקות.

"אויש, חמוד. אני לא יכולה להבריז לה...היא סגרה שבת ולא ראיתי אותה מלא זמן."

ואז התחילו תחנונים. ופרצופים של בבון , כשהוא ניסה להראות כמאוכזב. ועוד טלפונים כשיצאתי. והבטחות אינספור שמחר ניפגש.

יצאתי מזוזעזעת לדרכי.

הייתכן כי הגבר הממוצע של היום מתנהג ככה?הייתכן כי מדובר בהיפוך היסטורי? האישה בועטת את הזיון הקל לאשפתות, תוך תואנה שהיא צריכה לראות עם החברות את המשחק של צ'לסי, על חצי ליטר בירה וגרעפסים?

אני רוצה לחזור לזמנים הישנים והטובים- גבר שוכב עם בחורה, יום למחרת הם קמים, והבחורה עפה. סוף פסוק. בלי שלל SMSים מיותרים ומעצבנים. בלי קולות של יצורים שאחי הקטן צופה בהם בשעת הפנאי. בלי מתנות (קיבלתי עוד בוקסר שהוא לא לבש מעולם במתנה.רומנטי) , בלי מחוות. בלי לילה טוב. סקס נטו .סקס טוב ומרענן. בלי מחמאות אחר כך על כמה שאני יפה. בלי חנופה על "הגוף המושלם שלי" (כן מותק, נראה אותך מזיע שעות על גבי שעות בריצות מיוזעות ברחבי העיר, כאילו היית מינימום בריטני ספיס במסיבה רטובה במיאמי ביץ').

"אבל דרלינג תמיד נותנת הזדמנות שנייה" ציינתי בפני חברתי הג'ינג'ית על חצי גולדסטאר בפאב שלי. "אם מחר הוא לא יתקשר, אז יש מצב שאנחנו עוד נפגש".

טעות.

היום בבוקר, או יותר נכון 14:47 (חופש, גם לי מגיע), התעוררתי בהנג אובר מזעזע. צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, ובדקתי את הטלפון הסלולרי שלי.

4 שיחות. 4 שיחות שלא נענו מהבחור.

הפחד אחז בי- מה לעזאזל שכחתי אצלו?!אין מצב שאני נוסעת לחור הזה שוב!אני אצטרך לשכב איתו שוב!

התקשרתי, אחוזת  בהלה, וצרחתי לטלפון "מה קרה?!?!?"

"אה... לא שמעתי.. חשבתי שאמרת שאתה מתגעגע חח.."

"חח כן, אמרתי שהתגעגעתי אלייך."

שעה לאחר מכן, כבר נפגשת עם חברה על קפה בעיר...מזועזעת ,סיפרתי לה את הדברים ודיברנו.

הייתכן שכל הגברים איבד את הביצים שלהם?הייתכן שהאבולוציה חיסלה סופית את הגבר הממוצע? המניאק התל אביבי, זה שיעשה אותך על הרצפה ויעיף אותך ממנה בבוקר למחרת?

הייתכן שאין תקווה?

מטריד. מטריד מאוד.

וזה, מטריד אפילו יותר.

בנות, השתמשו בקונדומים, גלולות וכן דיאפרגמה במידת הצורך. שכן אתן לא רוצות להיראות יום אחד כך:

חטובה, בלונדינית, כוסית המתמצאת בענייני ספורט ובחורה מגניבה באופן כללי...

וכך ביום למחרת. כל מילה מיותרת.

אמלי.