על חודו של קול

הסיבה שבגללה הפכנו את סוזן בוייל לפנומן עולמי חדש | דיעה

תוכנית ריאליטי - אישה מכוערת עולה לשיר, קהל שלם מביט וצוחק, סוחף אחריו מליונים בבית, השופטים שואלים שאלות שטחיות והמכוערת שעל הבמה עונה ומספקת את ההופעה שציפינו מאחת כזאת. פתאום היא מתחילה לשיר ו.. פאף - קסם בקהל.. רמת הציפיות הירודה לעומת רמת השירה הגבוהה (לא רמת שירה פנומנלית, אבל.. בהתחשב בפער הציפיות הרמה הפכה לכזאת) גורמות לקול תשואות, לזה שיושב מול המסך ביוטיוב וצופה (עיין ערך 50 מליון איש ברחבי הגלובוס המערבי) ומצטמרר מכיוון שהריאליטי - בשטחיותו, סחף אותו להיות חלק מן הקהל - כאשר הקהל לגלג.. הצופה בכפייה לגלג איתו, כאשר הקהל קם על רגליו.. הצופה הצטמרר עם הקהל באולפן.

סוזן בוייל היא האמא של האמא של כולנו, תסתכלו סביבכם ותמצאו שהסבתות האהובות ביותר... (וכן.. סקוטיות כפריות קטנות הרבה פעמים נראות כמו סבתות בגיל צעיר...) הן לא הכוסיות של השכונה.. למען האמת. אם סבתא שלכם (של רובכם.. יש לתקן) תעלה לבמה.. הגיחוך יהיה אותו דבר, אבל.. כן, לא תצפו מסבתא שלכם לביצוע שכזה.

אבל בעיה של סוזן היא הבעיה שלנו, אני לא אנפח בטור 'אנחנו שונאים מכוערים'. אני אבל כן אציין שמהות הז'אנר הירוד של הריאליטי הוא שיפוט מהיר, או יותר נכון.. המהות של העולם במילניום החדש.. פשוט חיבק לעצמו את הריאליטי - כבר שנים שמלמדים בשיעורי 'תקשורת וחברה' בתיכונים איך העולם של היום הוא עולם שדורש פתרונות מהירים ושיפוט מהיר - מה שמשטיח ומקצין במיוחד בז'אנר הריאליטי - מי שיפה עובר מסך, אפשר לתת לו 100 (כי אין 50, 60,70 בריאליטי, אפשר להיות אפס ואפשר להיות אלוף העולם). כשסוזן בויל עלתה לשיר - אנחנו זרקנו לה את ה-0 הגדול הזה. והיא שרה כמו הכוסית של השכבה.. שיפוט מפגר והבדלי ציפיות.

אם היינו חוזרים אחורה, לעולם ללא תוכן זול כל כך, ללא פתרונות מהירים ועולם בעל עבודה קשה.. נגיע לעולם בו פרצו וכבשו את אוזנינו מרסדס סוסה, אלה פיצג'ראלד, אטה ג'יימס ועוד מלאכיות רבות וטובות. האם כשהן עלו לבמה ומישהו שמע אותם אז בפעם הראשונה כל מה שעלה לו זה 'לעזאזל שוב הביאו את הפרה לשיר?', או שהם היו פתוחים יותר.. הרי שבאנו לשמוע מישהי שרה, לא רצינו לראות כוסית בביקיני (או לפחות לא ציפינו ממישהי שבאה לשיר שתהיה בכוח כוסית בביקיני).

העולם של הדיוות האמיתיות מת מזמן, בגלל דברים כאלה, בגלל שכשיש מישהי ששרה טוב (ו.. לא, סוזן בויל היא לא דיווה, אולי תהיה אבל לא בזכותה אלא בגללנו) ונראית ככה היום אנחנו כל כך מעורבבים בהבדלי הציפיות עד שזה מגיע לסדר היום בידיעות אחרונות בעמוד האחורי (שד"א.. בהתחשב במצב.. שמחתי להיחשף לסוזן בויל בעמוד האחורי של ידיעות ולא לשמוע על עוד פרידה של יודה-נינט או אימוץ כזה או אחר באפריקה).

כנסו ליוטיוב ותחפשו קטע וידאו של אטה ג'יימס, של אלה פיצג'ראלד, של מרסדס סוסה (הדוגמאות הקיצוניות ביותר לזמרות האהובות עלי שמתאימות לקונספט הזה) ותראו שפעם זה היה נורמלי, כלומר.. פעם לא היה ריאליטי.. כלומר.. פעם אנחנו היינו נורמלים קצת יותר מאשר עכשיו - לכו, תצפו, תתאהבו בכאלה שהיום היו יכולים להיות סוזן בוייל 2 ותודה לאל שהן היו הרבה לפני והגיעו לאן שהגיעו (כי 60-70 שנים אחרי שהן הוציאו דיסקים הם מחממות את הלב למספיק אנשים בעולם).

בחזון העצמות היבשות האישי שלי - עוד כמה שנים (נראה שעוד הרבה שנים) החברה שלנו תפסיק להתדרדר מבחינה תרבותית מפני שכבר יימאס לה למתוח את העצבים של עצמה ובמקום תרבות ריאליטי תקום תרבות אחרת (תבוא לפני מלחמה.. עזבו.. זה חזון טוב עם הרבה רוע באמצע). כשיגיע היום ה.. קצת יותר סובלני, כשיימצא ז'אנר סוחף שמתנה לכולנו ערכים קצת יותר מקבלים ולא שיפוטיים ודורסניים - סוזן בויל תהיה אבן דרך בריאליטי, של אחת ששרדה את הז'אנר בזכות האנטי-גיבור שהיא ייצגה בו.. - בחזון הזה שלי, זמר הוא זמר, צייר הוא צייר, סופר הוא סופר... ותקן ה'סלב' ייעלם - כי 'סלב' זה בעצם כלום... וסוזן בוייל לא תהיה כלל ביג אישיו - כי.. הציפיות יהיו ממנה יהיו אפורות ולא רק שחור ולבן.